"יש דברים שיותר קשה להשיג מאדם בעל מבטא בריטי כלשהו אחר". מלכה פינקלשטיין בטיוב

לציון ארבע שנים מלאות בעיר המופלאה בעולם, החלטתי לכתוב כמה דברים שלא מספרים לכם על המחייה בלונדון.

1. לא כזה קר בלונדון. צאו מהסרט. קר פה בערך כמו בירושלים. בקושי יורד פה שלג.

2. יוקר המחייה בלונדון שווה פחות או יותר ליוקר המחייה בתל אביב. הדבר היחיד שיקר יותר הוא הדיור וגם בזה תל אביב מדביקה את הפער. אפשר למצוא בלונדון דירת חדר וחצי עם סלון בכ-1,350 פאונד (כ-6,500 ש"ח) לחודש ללא חשבונות, באזור טוב ונגיש. מעבר לזה, בסופר זול יותר, במסעדות זול יותר, הבילויים זולים יותר.

3. אפשר לחיות בלונדון משכר מינימום. זה לא כיף אבל זה אפשרי. שכר המינימום פה עומד על כ-1,200 פאונד בחודש ואם מנהלים את זה נכון, אולי אפשר אפילו לחסוך. מכירים מישהו בתל אביב שמצליח לחיות ולחסוך משכר מינימום? אבל עזבו את זה:

4. מכירים מישהו בישראל שהוא לא באוברדראפט? כרטיסי אשראי, שוק אפור, בנקים, מה זה משנה – הכסף בבריטניה קונה יותר ביחס לישראל. ואנחנו גם מרוויחים יותר בהשוואה לשכר בארץ. אז כן, כמאמר הקלישאה, הייאוש בלונדון אכן נעשה יותר נוח.

5. את כל הפריווילגיות שלנו השארנו בנתב"ג. כלומר, לנצח נהיה כאן מהגרים, כי המבטא שלנו יסגיר אותנו. יש דברים שיהיה לכם יותר קשה להשיג מאשר אדם בעל מבטא בריטי כלשהו אחר. כן, הם קצת גזענים. גם לעצמם, דרך אגב. הם אפילו לא שמים לב לזה. זה לא בא לידי ביטוי בגילויי אנטישמיות או משהו כזה, אלא בקטנות.

הכסף בבריטניה קונה יותר ביחס לישראל

אירופאים שווים יותר משאר המהגרים

6. אבל יש פה היררכיה גם בזה. ברור שאירופאים שווים יותר משאר המהגרים, וגם בתוך הקבוצה הזאת יש היררכיות. פולנים שווים פחות מגרמנים או איטלקים אפילו. גם פורטוגזים מתקבלים בזלזול יחסי. אני לא יודעת איפה עומדים שאר הלבנים שלא מאירופה בהיררכיה הזאת. אבל מה לעשות, גם הם שווים יותר מבריטים בעלי גוון כהה יותר.

7. לגבי ישראלים, זה עדיין לא ברור. מצד אחד, אנחנו נורא אקזוטים: יוצאי צבא (זה מדהים אותם), אנשים דעתנים, מובילים. רוב הסטיגמות ששמעתי ממקור ראשון על ישראלים סובבות סביב "They know how to get a job done". מעריכים את היושרה שלנו ואת האמביציה שלנו. אנחנו נראים להם כמו מפקדי אקסודוס קטנים והם נורא מסוקרנים לגבי החיים בארץ.

8. אבל יש להם דעות, כמובן. עם חלקן אתם תסכימו, אבל פתאום תמצאו את עצמכם מדבררים את בנט. זה מכיוון שהדיסאינפורמציה פה מטורפת ואין להם באמת סבלנות להבין עד כמה החיים שלנו מורכבים. אישית, אני נתקלתי אולי פעם או פעמיים בעימות ישיר עם שונא ישראל אמיתי, דור 100 מנורפולק שקורא לעצמו פלסטיני ונפנף לעברי אצבע ואמר, "!We want you out" (מאיפה, מנורפולק?) ואז העביר את האצבע שלו על הגרון. ולא כי גירד לו שם בדיוק. אבל פסיכים יש בכל מקום.

9. אז אנחנו מן חיה מעניינת, לרובם. לא יודעים אם לחבק אותנו או לחנך אותנו – הפראים האצילים שאנחנו; הדיבור בקול רם, נפנוף הידיים, הטמפרמנט, הדעתנות. למה אנחנו מתווכחים כל הזמן?

10. והמבטא, המבטא מסגיר אותנו. אין כזה דבר מבטא בריטי מושלם למהגר. יש איזה ניגון שהם שומעים והם יודעים שלא מדובר במקומי. אחרי כמה זמן גם אתם תתחילו לזהות, דרך הטלפון, את המוצא של מי שמדבר מהצד השני – גם אם אכן מדובר במבטא אנגלי פרופר.

אין כזה דבר מבטא בריטי מושלם למהגר. מתוך הפגנה בלונדון. צילום: Alisdare Hickson/flickr

הבריטים הם עם מתעליין וגם אנחנו

11. כן, לונדון היא כור היתוך. ערב רב של מהגרים מכל העולם וזה לא אמור לשנות, אבל כמה פעמים שמעתי את השאלה "מאיפה המבטא שלך?". המבטא שלי די כללי, הגייה אמריקאית מכל הסרטים שראיתי וניגון אנגלי-לונדוני מארבע שנים של שיחות כאן. אבל איכשהו משתרבב לשם גם הישראלי מדי פעם. מה אני אעשה? ויכול להיות שזה מסקרנות, אבל אחרי שהם שומעים מאיפה – הדעות הקדומות שלהם ישתחלו דרך התקשורת האמצעית והבלתי-אמצעית שלהם. שוב, הם לא שולטים בזה, אבל גם אתם לא – כשאתם פוגשים אנשים לא מהמוצא או מהעיר שלכם (שלא לדבר על הצבע שלכם אבל זה נושא רגיש, אני יודעת).

12. מהגרים ישראלים רבים בבריטניה יגידו שזה לא ממש משנה והם לא הרגישו את זה. ברור שהם כן, זה פשוט מאוד מינורי. הבריטים הם עם מתעליין. גם אנחנו עם מתעליין. זה פשוט מוזר להיות מהצד השני.

13. דרך אגב, גם אם יש לכם 1,000 שנות ניסיון במשהו בארץ, זה לא משנה. המונח המטופש הזה UK Experience הופך להיות חלק די חשוב מהחיים שלכם בתקופה הראשונה, לפחות, כשתמצאו את עצמכם עושים עבודות זוטרות כדי להשיג כאן מספיק ניסיון, כדי לעבוד במקצוע שלכם. מניסיוני, זה לא ממש משנה במה אתם רוצים לעסוק (אלא אם זה בתחום הרחב שנקרא אירוח – Hospitality, אגיע גם לזה עוד מעט). כדי להתברג בשוק אתם כנראה תצטרכו לקחת צעד, שניים, שלושה אחורה כדי שבקורות החיים שלכם יופיעו כמה שורות טובות של ניסיון בממלכה ואז יתחילו לקחת אתכם ברצינות.

14. הם גם לא יודעים לפרש אי-יציבות בעבודה באופן חיובי. אם בארץ זה דווקא סביר לעבוד במקום אחד כשנה ולעבור למקום הבא, לאתגר הבא, פה זה נראה להם ממש מוזר. כשאמרתי להם שרק ככה אפשר להתקדם בארץ, הם הסתכלו עליי בחשדנות.

15. מצד שני, לישראלים יש את מה שלהרבה מהגרים אחרים כאן אין וזה כושר התמדה ושאיפות גבוהות. לדוגמה, אני לא מכירה הרבה ישראלים שעובדים במאות הפאבים שפזורים כאן ברחבי לונדון. האמת, יש אחד שאני מכירה וגם הוא מנהל את הפאב. כשעברתי לכאן, עבדתי בפאב במשך חצי שנה וזו הייתה חווייה מדהימה, מעצבת ומחשלת. למדתי את לונדון והבנתי את העם הזה יותר טוב ממה שהבנתי, כשעבדתי במשרד של עמותה ישראלית/יהודית. מן הסתם, זה בא עם מחיר מסויים, של התכלבות, שכר ממש נמוך, יחס מבזה, שעות עבודה בלתי הגיוניות (הפאבים נסגרים לרוב ב-23:00, אז זה לא שזה מאוחר כמו שזה פשוט ה-מון שעות בעבודה פיזית, כדי להרוויח מספיק בשביל להישאר בלונדון).

אני גם חושבת שהעבודה בפאבים כאן היא יותר קלה מבארץ. אני לא יודעת, כי בארץ לא עבדתי במלצרות. לעומת זאת, מהגרים אחרים (אירופאים בעיקר) נתקעים בעבודות מלצרות, שירות, עבודות בשכר נמוך ויחס מבזה, אבל גם אין להם את השאיפות שלנו יש. יש לי חברות מוכשרות ומהממות, בעלות מקצוע אמיתי ותואר במקצוע, שמתקשות לפרוץ את תקרת המהגרים – את המחשבה שמישהו יסכים לשכור אותך לעבודה שאתה טוב בה ורוצה לעשות, גם אם האנגלית שלך לא מושלמת (איזו רמת אנגלית צריך כדי לדעת לפתח ב-Python, למשל?).

קשה לפרוץ את תקרת המהגרים (אילוסטרציה). צילום: Katemangostar/ Freepik

לונדון נורא מפנקת ונורא אסקפיסטית כשצריך

16. אבל אפשר להצליח כאן וזה לא דורש המון המון מאמץ. רק לדעת לכוון נכון למקום הנכון. לעשות את זה בקצב הנכון. לשלם את המחירים הנכונים. לדעת שזה ייקח זמן ולא להתייאש.

17. וכשזה מגיע, זה הכי טוב בעולם. גם כי הרווחת את זה ביושר ועבודה קשה וגם כי פאקינג לונדון פה בכל פינה. לאיפה שלא תלכו פה יש לונדון, והיא נורא מפנקת ונורא אסקפיסטית כשצריך, אבל גם מאוד ריאליסטית כשצריך.

18. ואולי היציבות הזאת תמיד זמנית. או שאולי ארבע שנים זה לא מספיק והמסע עוד לא נגמר, ובהחלט לא זמן לסיכומים. אבל צריך תמיד להיות עם אצבע על הדופק כי, מה לעשות, אנחנו מהגרים. גם אם יש לנו אזרחות בריטית, אנחנו לוקחים איתנו את ישראל – על כל המשמעויות שלה, לכל מקום.

19. ולא נגעתי בכלל ב: כל הקודים, מוסכמות ההתנהגות (גם בתוך הקהילה הישראלית עצמה), הבדידות, החברים, הדייטינג, האהבות, הכאבים, הפיתויים, המרחקים בלונדון עצמה ומהמשפחה והחברים בארץ, ההתבוננות על המצב בארץ, הקשיים הקיומיים האחרים, זה נושא מאוד-מאוד מורכב.

20. יש עוד לאן לשאוף ולאן להתפתח. כולה עברו ארבע שנים, אבל אם לסכם אותן – הן לא היו קלות. בכלל לא ואני עדיין לומדת, אבל היה שווה. כל אדם צריך להיות מהגר לפחות פעם אחת בחיים שלו כדי לקבל פרופורציות על המקום שהוא בא ממנו ומי שהוא.

הנה ללפחות עוד ארבע שנים בלונדון, אם ארצה בכך. בתמונה – אחת יושבת בתחנת רכבת, לא יודעת מה מחכה לה בלונדון:

מלכה פינקלשטיין

מלכה פינקלשטיין – מצפת ללונדון. כבר ארבע שנים במערכת יחסים עם העיר הטובה בעולם. עוסקת בקריאייטיב, חולמת לשנות את העולם.

לכתבות נוספות של מלכה פינקלשטיין