מה ההיפך מחגיגות היובל? דיכאונות היובל? תוגת היובל? תבחרו באיזה מונח שתחפצו, זה לא ישנה את העובדה הכאובה: לראשונה זה 24 שנים (אוקיי, כמעט מחצית יובל) יצאה הפרמיירליג האנגלית לדרכה ללא ייצוג ישראלי. הכחול-לבן דהה אט-אט ונעלם. יוסי בניון, השריד האחרון, עזב את צלסי ובשעת כתיבת שורות אלו עדיין מחפש קבוצה. אנחנו מחפשים היסטוריה. 16 כדורגלנים ישראלים פיארו את הליגה האנגלית הבכירה, וזה הזמן לציינם, לתעדם ולהעניק להם את אות השגריר הטוב ביותר בסדר יורד.
16. יניב קטן (ווסטהאם) – קפטן מכבי חיפה בא, ראה והלך. ראה – כיוון שברוב המשחקים הוא צפה מן הספסל, ורק בשישה עלה מן הספסל. ספק אם בסביבת הפטישים מישהו זוכר בכלל את תרומתו או אפילו שמו.
15. אבי נמני (דרבי קאונטי) אחד הכדורגלנים הישראלים המחוננים ביותר, לא הצליח להותיר חותם באירופה. כמו באתלטיקו מדריד, כך גם בפרייד פארק, אליו הגיע בהשאלה, נמני רשם ארבע הופעות בלבד, אבל לפחות נכנס לרשימת הכובשים הישראליים באנגליה, עם שער נגד אברטון.
14. איציק זוהר (קריסטל פאלאס) אוהדי הנשרים בחרו בזוהר ככדורגלן הרכש הגרוע ביותר בסלהרסט פארק בכל הזמנים, אז מי אנחנו שנתווכח איתם. אבל מה שעצוב אצל הקשר הצבר המוכשר – והוא מודה בזה בכל שיחה באולפן ערוץ הספורט – זה שזוהר החמיץ צאנס ענק לככב בראש רשימת השגרירים. אורח החיים שאימץ בלונדון נטרל כל אפשרות למימוש הפוטנציאל שלו. זו הסיבה שהוא שיחק רק שש פעמים בליגה (ועוד שלוש בגביע הליגה) ואפילו לא הבקיע.
13. דוד אמסלם (קריסטל פאלאס) גם התרומה של מגן ביתר ירושלים בדרום לונדון הייתה מזערית יחסית, עשר הופעות ליגה. אבל בניגוד לזוהר, אמסלם לא הוציא שם רע למולדת. הוא חי חיים ספורטיביים, הזיע והשקיע.
12. דקל קינן (בלקפול) הקדנציה של הקיבוצניק באנגליה העניקה תחושה של החמצה. קינן בלם מיומן, גנטלמן נעים הליכות ואיש ספר ושיח – התאקלם לאט מדי, נפצע יותר מדי ובאמצע הדרך גם נתקל בבוסים לעומתיים. ההפסד כולו שלהם.
11. אלון חזן (ווטפורד) 32 הופעות ושני שערים במדי הצרעות מכניסים את הקשר האשדודי לרשימה, למרות שלמעשה הוא רק סייע לווטפורד להעפיל לפרמיירליג, ולא רשם הופעה בליגה הבכירה עצמה.
10. נגואן גרייב (אסטון וילה) כבוד למגזר. רק שני נציגים לא יהודיים שלחה ישראל לטופ האנגלי, וגרייב הגיע למועדון הבכיר יותר. אבל גיחותיו המועטות אל כר הדשא (חמש) משגרות אותו לעמדת הסגן.
9. בן שהר (צלסי) מספר ההופעות (שלוש) של הינוקא שהר במדי הכחולים 2009-2006 פחות חשוב מהבאז סביב כישרונו, שדחף והשאיר אותו באירופה עד היום, מהאימונים תחת זוזה מוריניו, ומהתבגרותו באכסניה היוקרתית של סטמפורד ברידג .
8. עידן טל (אברטון, בולטון) – אחת ההפתעות היותר נעימות ולו מפני שהירושלמי לא היה מסוג הכדורגלנים הזוהרים, המגיעים על תקן כוכב או לפחות רכש נוצץ. ולמרות זאת, טל זכה לשתי סוכריות – 29 משחקים ושני שערים עם הטופיס של אברטון, ואחרי שלוש שנים בספרד ובחיפה, אף שב על גבי האשראי הזה לעונה בקבוצת בולטון וונדררס.
7. תמיר כהן (בולטון) ארבע עונות בלנקשייר לא הולכות ברגל ומספרות סיפור של הכדורגלן הישראלי הכי משתפר באנגליה. תמיר החל לאט, באפרוריות, אבל עבודה קשה ורתימת הכישרון לסטייל המקומי הפכו אותו בהדרגה לשחקן הרכב (49 הופעות, שישה כיבושים). הטרגדיה של מות אביו, ושער הניצחון נגד ארסנל בדקה ה-90 באפריל 2011 (שכלל חשיפת גופייה עם איור והקדשה לאבי זל) אף הפכו את האיש ותקופתו בריבוק למרגשים ובלתי נשכחים.
6. וואליד באדיר (ווימבלדון) רק עונה אחת באנגליה, רק בשורות ווימבלדון הצנועה. אבל באדיר היה לא רק הישראלי-ערבי הראשון באלביון, אלא הכדורגלן כחול-לבן הבכור המבקיע שער באולד טראפורד, אצל מי שהייתה אז (שנת 2000) אלופת אנגליה ואירופה גם יחד. הנה לכם מקרה של Claim to Fame.
5. טל בן חיים (בולטון, מנצסטר סיטי, צלסי, ווסטהאם, פורטסמות, סנדרלנד, ק.פ.ר) בן חיים מחזיק בשיא: הישראלי שהופיע במספר הרב ביותר של מועדוני פרמיירליג. ההישג הלא מובן מאליו הזה יכול היה להיות יותר משמעותי ולהזניק אותו יותר גבוה בדירוג אם הבלם הקשוח היה מתקרב בחלק מהם להצלחה הנפלאה שלו בתחנתו הראשונה, בולטון. אבל גם כך תשע שנים בליגה הטובה בעולם הן מוניטין אדיר.
4. רוני רוזנטל (ליברפול, טוטנהאם, ווטפורד) – אלוף אנגליה בעונתו הראשונה בליברפול, כמושאל מליאז, עם שבעה שערים בשמונה משחקים. הספתח המטריף הזה סלל את דרכו של רוזי לפנתיאון. הוא עדיין אחד מאחרוני המוהיקנים באנפילד שהביאו כתר. עם 192 הופעות ליגה, 33 שערים, עשרות בישולים והחטאה אחת מול שער ריק של אסטון וילה שנבחרה להחמצת המאה – רוזנטל הוא גם מורשת וגם מותג.
3. יוסי בניון (ליברפול, צלסי, ארסנל, ווסטהאם) כוחו של הנער מדימונה עדיין במותניו, ואולי הוא עוד יפתיע בליגה. אבל בינתיים הוא רושם לעצמו את מקבץ המועדונים היוקרתי ביותר, וקריירה עם רגעי שיא והערכה גורפת בכל אחד מהם.
2. איל ברקוביץ (סאותהמפטון, מנצסטר סיטי, ווסטהאם, פורטסמות) עשור מבריק, דינמי, הפכפך, ססגוני ומטלטל באנגליה ובסקוטלנד אפשר לכישרון הכדורגל הישראלי הגדול בכל הזמנים להשאיר חותם, להשתחל לפסגת הקשרים הזרים באנגליה במשאל איכותי, ולהשאיר פיות פעורים גם בשל יכולת עוצרת נשימה וגם בגלל התנהגות שלוחת רסן, שבגללה כנראה החמיץ הזדמנות להיות במנצסטר יונייטד.
1. אבי כהן זל (ליברפול) – הראשון לציון. מי שסלל את הנתיב ופתח את השערים – תרתי משמע – עבור כל חבריו. מי שפתח במלאכת הנפת גביע האליפות האנגלי. מי שהגיע גנטלמן ועזב אציל, ולהיפך. מי שמותו הטרגי בתאונה גרם ותרם אומנם לכך שדמותו תוצב לעד בראש המוזיאון והפנתיאון של שגרירי ישראל בכדורגל האנגלי, אבל מי שבכורתו, אישיותו, יכולתו וחותמו אחראים לכך לא פחות.
