הצגה מרתקת ומרגשת שמעלה פיסת היסטוריה חשובה בתולדותינו מועלית עכשיו בקאמרי. במשך קרוב לשעה וחצי חווים בהילכו שניים יחדיו מפגש לא רק בין שני אישים פוליטיים אלא בין שני בני אדם ולנגד עינינו נרקמת ביניהם מערכת יחסים קרובה ומלאת הערכה, למרות ההבדלים המהותיים באידיאולוגיות השונות (הסוציאליזם של מפלגת הפועלים לעומת הכלכלה החופשית בה דגל ז’בוטינסקי).
הגביש הממקד הוא ספר מחקר של פרופ’ דן מירון על השירה והפרוזה של זאב ז’בוטינסקי. ז’בוטינסקי היה סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט, נואם בחסד ומנהיג ציוני שגורש מאי על ידי הבריטים עוד ב-1929 והלך לעולמו באמריקה והוא בן 60 שנה בלבד. בין השאר הזכיר דן מירון את ניסיון הפיוס שלא עלה יפה בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית שהתרחש בשמונה פגישות בין שני האישים.
הספר עורר את סקרנותו של מחבר המחזה, א.ב. יהושע. על פי גרסתו, צומצמו הפגישות לשניים – הפגישה הראשונה והאחרונה. אותם מפגשים, אגב, נוצרו ביוזמתו של פנחס רוטנברג, שייסד את חברת החשמל. ז’בוטינסקי ובן גוריון משוחחים על כוחם הרב של עובדי חברת החשמל, עובדה שהייתה נכונה בארץ ישראל גם בשנות ה-30′ של המאה ה-20.
אף שההיסטוריה מוכרת וחברי ההסתדרות הכללית דחו את ההסכם שאליו הגיעו, הרי שיש חשיבות מכרעת לכך ששני מנהיגים פוליטיים שהיו על סף מלחמת אחים, הצליחו להושיט יד זה לזה והתגברו על האיבה, החשדנות, ניסו למצוא מכנה משותף, ושאפו לאיחוד הכוחות.
במחזה יש רמזים לאירועים שהתרחשו לאחר זמן התרחשות המחזה: ז’בוטינסקי, הגולה מחוץ לארץ ישראל, אומר לבן גוריון שישוב לארץ ישראל רק לפי פקודת הממשלה העברית. קביעה כזו אכן נכללה בצוואתו של ז’בוטינסקי שנפטר בשנת 1940 בניו יורק ונקבר בלונג איילנד. בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, התנגד להבאת עצמותיו של ז’בוטינסקי לקבורה בישראל, ורק יורשו, לוי אשכול הורה זאת בשנת 1964, 16 שנה לאחר הכרזת המדינה.
ז’בוטינסקי מדגיש במחזה (כפי שאכן הדגיש במציאות) את הסכנה המרחפת על יהודי אירופה מגרמניה הנאצית. הצופה יודע את מה שלא ידעו בן גוריון וז’בוטינסקי בפגישתם, עד כמה צדק ז’בוטינסקי בתחזית זו.
המשחק אמין ונותן תחושה לצופה שהוא מציץ דרך חור המנעול לאישים ההיסטוריים האמיתיים. רמי ברוך נראה, מדבר ומהלך כבן גוריון. הוא יודע להיכנס לנעלי אישים שונים כפי שכבר הוכיח בפולארד. אין הרבה תיעוד מצולם של זאב ז’בוטינסקי, אבל גיל פרנק, שמגלם אותו, מציג דמות בעלת עוצמה כפי שמתוארת בכתבי היסטוריונים – בעלת הדר ורגישות של משורר. יגאל זקס מזכיר מאוד את פנחס רוטנברג. דנה יצחקי בתור מארוסיה, העוזרת שלו, יוצרת דמות תמימה ומעוררת הזדהות.
הבימוי של עודד קוטלר מאופק ובכך הוא דווקא מעצים את הקונפליקטים. בפשטות הוא מעביר אווירה ריאליסטית של תקופה אחרת והמיקוד הוא בדמויות האנושיות וביחסים שביניהן. קוטלר, שקרוב בדעותיו לצד של בן גוריון, הצליח להעביר את ז’בוטינסקי כדמות מרשימה, מעוררת הערצה ובעלת הדר. לשלמות ההצגה תורמת התפאורה התקופתית של לילי בן נחשון, התלבושות של סבטלנה ברגר והתאורה של חיליק אורגל. כל אלה עושים את חלקם לעיצוב התקופה והחלל האינטימי.
ההצגה החדשה של הקאמרי בשיתוף עם תיאטרון אנסמבל הרצליה מרגשת, מרתקת, ומעוררת הערכה רבה כמו בשיר: איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.