לאיימי וויינהאוס, כוכבת הפופ נסיכת הטבלואידים ומלכת הפרישיטס, יש סיבה לדאגה. אלא שהיא אינה קשורה לאובר-דוז, פאפארצי או הפודקאסט הבא של ה’סאן’. לסיבה הזאת יש פנים וקול והיא עונה לשם אדל, Adele. רק בת 20, אבל כבר ב-2007 נחשבה אדל להבטחה הגדולה ביותר של תעשיית המוזיקה הבריטית. זה לא הימור מסוכן מדי להמר עליה כוויינהאוס הבאה. ואף יותר.
אדל מגלמת את הפופ-סול האנגלי במיטבו – לבנה שמנמנה ורנוארית מדרום לונדון עם קול כמעט שחור, מעושן ומדהים בגווניו – כזה שפוגע ישר בבטן התחתונה וגורם לשערות הגוף לסמור מעונג מהול במלנכוליה. בגיל 19, בטרם שחררה ולו צליל אחד לאוויר העולם, נרשם ב-CV שלה עבודה עם ג’ים אביס, אג ווייט ומרק רונסון (מי שעשה את וויינהאוס), החתמה ב-XL Recordings, חימום בהופעות של אמנים כמו איימוס לי, דבנדרה בנהארט ואחרים, זכייה בפרס ה-Brit כבחירת המבקרים לשנה הקרובה ועל ידי הבי.בי.סי לאהובת הקהל. לפני כחצי שנה היא שחררה סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה, Chasing Pavements, שכבש מיד את המקום השני במכירות. כרטיסים להופעות בחודשיים הקרובים נמכרו זה מכבר, ואלבום הבכורה שלה, ’19’ זינק היישר למקום הראשון במכירות ובמצעדים.
האלמנט הבולט באלבום הוא קולה המיוחד וההפקה המינימליסטית מאוד ברוב השירים (ליווי של פסנתר או גיטרה אקוסטית), המדגישה את יכולתה ואיכויותיה הווקאליות. קולה המתעתע מחפה על גילה הצעיר, אך הטקסטים שלה עוד לא בגרו כפי הצורך. אולם, בזכות שירה והגשה אותנטיות היא מחפה על חולשות (זמניות?) אלה. אסור לפספס, אם רק תשיגו כרטיסים.
