אולם, דווקא אלו שבטוחים שאם הוריהם שרתו בצבא ויש להם משפחה בישראל ויודעים אפילו את השפה העברית על בוריה. דרכם בשירות סלולה והם חסינים מדאגות, חווים משבר דומה בשל חוסר המוכנות והתחושה שההורים הכינו אותנו לשירות. עלינו להבין שהמשברים אינם פוסחים עליהם: הצבא של ההורים השתנה באופן דרסטי למול הצבא של היום. התהליכים השתנו באופן חד ואפילו התפקידים השתנו לכיוונים של טכולוגיה מתקדמת, מחשבים וסייבר. פערי המידע של הצעירים באשר הם כולל אלה החיים בישראל הם משמעותיים לקבלת החלטות. נדרשת הכנה מנטלית משמעותית (הרבה יותר מהכנה פיזית ללחימה).
פער הציפיות וההבנה שאף אחד לא ממתין לתושבי חוץ בשדה התעופה ומוביל אותם לאחר כבוד לטירונות ולהצלת המולדת. אלו וההמתנה הממושכת לתחילת התהליכים מול הצבא, כל אלה מחייבים תהליך ארוך יותר, שקול שמחייב תקופת הסתגלות בישראל על מנת לספוג את האוירה, הסלנג, התרבות וכו. אין ככל הנראה קיצורי דרך.
אולם אל נא יפלו פניכם, אם נדמה שישנם רק קשיים ואין הצלחות אז בוודאי שלא כך פני הדברים. ניתן לציין השתלבות מדהימה של בנים ובנות שהצליחו להתקדם ולהגיע לתפקידי פיקוד וקצונה. ישנם כאלה שמקבלים פרס הצטיינות מנשיא המדינה ומהרמטכל ביום העצמאות הקרוב. בהחלט גאווה גדולה. אולם על מנת להרחיב את מעגל ההצלחה. עלינו להבין את גודל האתגר ולהתכונן כראוי. זה בהחלט אפשרי
הכותב שרת בצהל כ- 26 שנים במגוון תפקידים, עד לאחרונה מפקד הבקום. כיום משמש יועץ בארגון נפש בנפש לחיילים וקטינים חוזרים.
לתגובות אנו פנו לאימייל: aviziv4u@gmail.com
