יש משהו מרענן בסאטירה פוליטית, בעיקר כשהיא עוסקת בנושאים אקטואליים. כזו היא Great Britain, שמראה את קשרי השחיתות בין עיתונות, משטרה ופוליטיקה, ולא מתיימרת להסתיר את ההקשרים הישירים למציאות.
במרכז ההצגה, הצהובון הפיקטיבי העיתונות החופשית, שמזכיר מאוד את ניוז אוף דה וורלד – העיתון שהיה בבעלותו של רופרט מרדוק ונסגר עקב פרשת האזנות הסתר והציתותים לטלפונים של אנשים מפורסמים. המוטו של העיתון בהצגה מוצהר יותר: תפקידנו הוא להרוס חיים בשם הקוראים, וזה נעשה בחדווה יצירתית ובלי שום ייסורי מצפון. העיתון המתחרה, המכונה הגרדנר ומתהדר בלוגו המזכיר את הגרדיאן, מחזיק במוטו: אנחנו נחשוב בשבילך, כדי שאתה לא תצטרך לעשות את זה. גם העיתון המומחז דיפנדנט הוא בן דמותו של אחיו התאום מהמציאות. המחזה בנוי על הדמיון והשוני בין אלה, ומדגים את דרך המחשבה הצהובה, לפיה, הסיפור הסנסציוני והסקופ הם מטרה שכל האמצעים כשרים על מנת להשיגה.
פייג’ בריטן הוא שמה של הדמות המרכזית, שכנראה מבוססת בחלקה על רבקה ברוקס ועל כמה דמויות אמיתיות נוספות. מדובר בבחורה שאפתנית ללא שמץ של מוסר או בושה, ועם אמביציה חסרת מעצורים. השחקנית הקומית המעולה לוסי פאנץ’ מצליחה לשמור על איזון בין הסאטירה וההגזמה של הדמות לבין המציאות, ועדיין להיראות אמינה. היא אפילו גורמת לנו לחבב אותה, לפחות על הישירות וחוסר הבריטיות בהתנהגותה.
לצידה של פאנץ’, מופיע קאסט גדול של שחקנים בתפקידים שקרובים בצורה כזו או אחרת לאנשים ספציפיים בעיתונות הבריטית הצהובה: בעל העיתון (השחקן האירי דרמוט קרולי), שמזכיר את רופרט מרדוק; העורך בעל הפה המלוכלך (רוברט בניסטר); ושחקנית גמדה משובחת בתפקיד עוד שמגלה את השחיתות וסוחטת את העיתון (קירונה סטמל).
מאמרים קשורים
תפקיד המשנה הקומי שגונב את ההצגה הוא מפקד המשטרה הטיפש להפליא סולי קאסים (ארון ניל המצוין). הצהרותיו של מפקד המשטרה (רמז, זה הדבר היחיד שאין לי’) מוצגות על מסכי וידיאו גדולים וזוכות לעיבודים קומיים מהסוג שמופיע בימינו על ידי יוצרים עצמאים באינטרנט. התפאורה של בוב קרולי מציגה את חדר המערכת של העיתון, והחדרים משמשים גם כמסכי וידיאו להצגת קטעי מעבר, כותרות עיתונים ואפילו סצנות מלאות, כמו התרחשות בפרלמנט.
מדהים שההפקה הגדולה הזאת נוצרה בתיאטרון הלאומי בסודי סודות, ממש בזמן אמת כשחיכו לתוצאות מהמשפט של ניוז אוף דה וורלד. ריצ’רד בין, אחד הכותבים המצליחים כיום בתיאטרון הבריטי, מציב מראה לא בהכרח מחמיאה אך בהחלט שנונה ומצחיקה מאוד וממנה משתקפת החברה הבריטית שלמעשה אוהבת את העיתונות הצהובה שלה. לא להחמיץ!
