אירועים דרמטיים ומזעזעים עוברים על העולם ויוצרים אוירה של אי ודאות ואי נוחות. ההתקפה על מרכז הסחר העולמי וההפצצות ברכבת התחתית בלונדון עוררו תגובת שרשרת של אירועים המעצבים עולם בו שולטים אימה ופחד. הדמיון ההולך וגובר בין סיפורים אפוקליפטיים למציאות מגביר את הפחד ויוצר אקלים של חרדה. מתי מתחיל המוח האנושי לגלות סימני פרנויה?
פרנויה היא פחד נוראי מפני פגיעה, עלילת שווא המתחזה לאמת, צדו המאשים של האני השקרי שלנו. התחושה אמיתית אולם ההאשמות כוזבות. פרנויה זקוקה לאויב, אולם אינה מוצאת יריב אמיתי. פרנויה הופכת חפים מפשע לקרבנות, ומאשימה אותם במעשים מזיקים שלא היו ולא נבראו. פרנויה גורמת לכך שאשמתך הוכחה לפני שהועמדת למשפט וההסתברות שהנך חף מפשע נפסלת על הסף.
הפעם הראשונה בה הרגשתי פרנויה הייתה ב-1999 כשהייתי בלונדון וראיתי בטלוויזיה את ההפצצות (של נאטו. ק.ר) על בלגרד, אומר פרדרג פיידיק, יליד בלגרד ואוצר התערוכה הנקראת פרנויה, המוצגת במוזיאון ‘פרויד’, הרגשתי חרד, חסר אונים ומיותר. לאחר השוק של פיגועי 9/11, המלחמה בעיראק וההפצצות ברכבת התחתית של לונדון, החל פיידיק לגלות עניין באווירת הפחד וההיסטריה שחדרה לחיי היומיום בבריטניה. התמקדתי במה משודר בטלוויזיה, הוא אומר והסיפורים המנופחים במדיה שליבו את הפרנויה.
כך החל להתגבש בו הרעיון לתערוכה של עבודות המתעסקות בחוסר אמון, חשד, אשליה, פחד ואימה. פיידיק טוען שאין בבריטניה תערוכות רבות שעניינן בפוליטיקה: אמנות אסקפיסטית היא פופולרית אך מנותקת מהמציאות. זו לא אמנות עכשווית מבחינתי. פיידיק הצליח לקבל תמיכה מה’ארטס קאונסיל’ וקיבץ 40 אמנים מארהב, לבנון, ישראל, השטחים הפלסטינאים, סרביה ובוסניה שמציגים עבודות המנסות לדון בהשפעת המאורעות הפוליטיים האחרונים. התערוכה מקבלת ערך מוסך הודות למקום בו היא מוצגת – מוזיאון פרויד, הממוקם בביתו האחרון של זיגמונד פרויד, אבי חקר הפרנויה – בבלסייז פארק.
באופן אירוני וכאילו בכדי להוכיח את הטענות שהתערוכה מעלה, פרסם ה’איבנינג סטנדרד’ ביום שלפני הפתיחה כתבה שכותרתה: Film of 9/11 terrorists celebrating is displayed at art show.
הכותרת בדף ממול הייתה: מסגד מעודד פונדמנטליסטים המטיפים לשנאה.
הכתבה הראשונה תארה עבודת וידאו של האמן הלבנונידני, חאלד ד. רמאדן, בה נראים סרטי תעמולה איסלמית. הכתבה גם הזכירה עבודת וידאו נוספת בתערוכה של האמן הפלסטיני דורון סולומונס. סולומונס הוא כמובן ישראלי. העבודה של רמאדן היא סרט בו נראה אדם לבוש מעיל אדום שעל גבו כתוב בערבית אני ערבי. האיש צופה בטלוויזיה בה מוצגים סרטי תעמולה איסלמית, וקטעי חדשות מ-9/11. העבודה מדברת כמובן על משבר הזהות שעוברים מוסלמים רבים ברחבי העולם. יתרה מכך, הסרט המדובר בכלל אינו מוצג בתערוכה והעבודה היחידה שרמאדאן מציג היא המעיל האדום המופיע בסרט.
האיבנינג סטנדרד קם והזדעק, וב-Ynet מיהרו מיד להוסיף שמן למדורה. פיידיק לא היה יכול להמציא דוגמה מושלמת יותר למניפולטיביות של המדיה והתגובה הפרנואידית והלא פרופורציונלית הזו מוכיחה יותר מתמיד את נחיצותה וחשיבותה של התערוכה.
עבודת הווידיאו של דורון סולומונס, שעובד גם בתור עורך חדשות בערוץ 2 נקראת: Father, והיא משלבת בין צילומים של בתו של האמן לבין קטעים של רובוט צבאי שגורר על הרצפה חשוד בטרור, ומחפש על גופו פצצה. בחדר העבודה של פרויד – בו מוצבת גם הספה המפורסמת שלו – מוצגת עבודת וידאו של האמנית הסרבית טטיאנה שטרוגר, שמצולמת בבריכה מתחת למים. מבט מקרוב מגלה שלכל השוחים במים חסרות גפיים. שטרוגר צילמה שיעור פיזיותרפיה לנפגעי מלחמה.
דאג פישבון האמריקאי, העלה בערב הפתיחה מייצג בשם מוסלמי צעיר בכלוב, ומציג בתערוכה וידאו משעשע בו הוא דוחס על פני 11 דקות 480 דימויים שונים ברצף, מלווה בסיפור חיים קשה מוקרא באופן סאטירי. החיבור ביניהם בוחן את קצה גבול יכולתו של הצופה, המופצץ בסיפורי זוועות ועומס יתר ויזואלי.
בחדר העליון, בסמוך לחלון מוצג מיצב של אורית אשרי, ישראלית המתגוררת בלונדון, שנקרא ימין/שמאל. אשרי, מחופשת, ביקשה מצייר רחוב שיצייר את הפורטרט שלה. בשני הציורים נראה צעיר משופם המרכיב משקפיים מרובעות. אולם באחד מהם הוא חובש כיפה ובשני כפייה. אותם השפם והמשקפיים הופכים בן רגע לכלי שרת בידי סטריאוטיפיים. במיצג שקיימה אשרי באירוע הפתיחה נכחו שתי דמויות, מוסלמי ויהודי שישבו זה לצד זה ועיסו את ידו של השני כשיד ימין של האחד מעסה את יד שמאל של השני ולהיפך.
Departure של האמן הרומני מירצ’ה קנטור, היא עבודת וידאו בה נראים זאב וצבי השוהים יחדיו בחדר לבן וסטרילי. העבודה העדינה והמרגשת מתעדת את תגובותיהם אחד לשני. הזאב (שהואכל כהלכה לפני הצילומים) מביט בצבי באדישות בעודו שוכב פרקדן, לאחר מכן קופץ ומרחרח את הנקודה בה עמד הצבי, חוזר לשכב ומלקק את כפו. הצבי לעומתו דרוך אך אינו נסוג לפינה כפי שהיינו מצפים ממנו. למרות שלמעשה לא קורה דבר, המתח הנבנה בין השניים אפקטיבי ביותר ויופיין של החיות הללו עומד בסתירה לאינסטינקטים שלהם.
פרנויה משגשגת בעולם פנימי בו הפגיעות והכאב מודחקים ועצורים. נדמה שהשאלות שהתערוכה מעלה כגון, כיצד אנו מתייחסים לאני שנמצא בסכסוך כמו גם לצד האחר – האויב או היריב, רלוונטיות יותר מתמיד לחברה הישראלית. חברה בה התפתחה שפת סכסוך המדגישה את האיום, הפחד, הכאב, הסיכון, ההפסד, השכול, תחושת הכישלון, החמצת ההזדמנות, אשליית השלום, והתקווה לשלום אמיתי. כפי שהגדיר זאת השבוע ד”ר יובל בנזימן, מהתוכנית לחקר סכסוכים באוניברסיטה העברית בכנס על ”הסכסוך הישראלי ערבי בספרות”: ”סכסוכים לא מתקיימים רק בין הנהגות ומדינאים. סכסוכים הם בראש ובראשונה עניינם של החברות והאוכלוסיות החיות אותם וניזוקות מהם. אחת הדרכים לחקור את האופן בו חברה חווה ומכילה את הסכסוך בו היא נמצאת היא בדיקת האופן בו הוא מיוצג בתרבותה. גם אם ממעטים לעשות זאת, הרי שבמקום להשתמש בשאלונים, סקרים, תצפיות ומעבדות כדי לבחון תופעות ותנודות חברתיות ניתן לחקור את החברה גם על-סמך הטקסטים התרבותיים שלה.
עד 11/3. ד’-א’ 12:00-17:00. £5-£3, חינם לילדים מתחת לגיל 12.
Freud Museum, 20 Maresfield Gardens, NW3
(also at: Swiss Cottage Library, NW3 + The arts Club, W1)
Tel: 020-7435 2002
Tube: Swiss Cottage
לפרטים נוספים:
