אלכס: האיש הזה הוא ביזיון. הגיע הזמן שאספר את האמת: באוקטובר, אחרי שהקבוצה שלו הפסידה לנו 2-0, הוא ירד מהמגרש ובמנהרה בדרך לחדר ההלבשה החל למתוח ביקורת על השחקנים שלי ולכנות אותם רמאים. אמרתי לו לעזוב אותם בשקט ולהירגע, ואז הוא רץ לעברי, הניף ידיים ואמר מה אתה רוצה לעשות לגבי זה?.
ארסן: שטויות. תמיד אמרתי לכם ששום דבר לא קרה במנהרה.
אלכס: אי אפשר להעלות על הדעת שמנג’ר לא מתנצל על ההתנהגות של הכדורגלנים שלו בפני המנג’ר המארח, זה הרי ביזיון. אבל ממנו אני לא מצפה לעולם להתנצלות. הוא סוג כזה של בן אדם. הוא ביזיון.
ארסן: הוא איבד מגע עם המציאות. אני לא רוצה לענות לו. אם הוא רוצה לדבר – שידבר. הוא לא מעניין אותי ולא חשוב לי יותר. לעולם לא אגיב עוד על פרובוקציה מצידו. הרי בכל מקרה כאן באנגליה הוא עושה מה שהוא רוצה. הוא צריך יום אחד לנסוע לחול ולראות איך דברים מתנהלים. מה שאני לא מבין זה את התקשורת כאן. האיש הזה עושה כאוות נפשו, והעיתונות מתרפסת לרגליו.
אלכס: זה כל כך אופייני. ארסנל היא הלוזרית הגרועה ביותר בכל הזמנים. הקבוצה והמנג’ר לא יודעים להפסיד. בכל פעם שהיא מפסידה, הביזיונר הזה מתלונן שהמשחק לא שוחק ברוח הספורטיבית ההולמת. אולי זה קורה להם רק כשהם מפסידים לנו, כי הם לא מפסידים הרבה משחקים אחרים. אנחנו גם נוטים לשכוח את הרקורד המשמעתי הגרוע בכל הזמנים שהיה שייך עד העונה שעברה לארסנל. נכון שהוא השתפר, אבל עבור האיש הזה זה כלל לא היה, לא קרה. זה חלום או סיוט.
ארסן: נו, טוב. כל הסיפור הזה מתחיל שוב ולי נמאס ממנו. אני לא מוכן ליטול חלק במשחק הזה. אני מאמן כדורגל ומעל לכל אני אוהב כדורגל, ובזה אני רוצה להתעסק. אני לא רוצה יותר לענות לשאלות על האיש הזה. אין לי יחסים דיפלומטיים איתו.
השורות הנל אינן פרי דימיון. הן ציטוטים מדויקים מתוך הסימפוניה המילולית הבלתי נגמרת בין מנג’ר מנצ’סטר יונייטד אלכס פרגוסון ליריבו, שלא לומר אויבו העשוי ללא חת, מנג’ר ארסנל ארסן ונגר. בכל פעם שהקרב הדבילי הזה – שהעיתונות הבריטית הנמוכה והג’ינגואיסטית הפכה אותו ללוחמה פסיכולוגית ושמחה ללבות אותו – יורד לרגע מהכותרות, טורח האביר ממנצ’סטר להצית אותו מחדש, כפי שעשה בראיון לאינדפנדנט שהחל את כל המהומה הנוכחית בינואר. קרב מוחות? במקרה הטוב מדובר בפסיכולוגיה בגרוש, אפילו לא פני או שילינג. האם ההתנצחויות הללו באמת מסייעות למטרה (ניצחון או זכייה)? האם הן מציתות עניין יתר?
האם הן מעניקות מקדמה מקצועית על כר הדשא? בולשיט. הן טובות בעיקר לאגו (של סר אלכס) ולרייטינג (של העיתונים והטוק שואוז). אבל הסיבה שהקרבות העזים התחדשו עכשיו היא שהתותחנים אירחו את השדים האדומים בהייבורי ב-1 לפברואר (הרשימה הזו נכתבת לפני המפגש) – מה שהופך את מטר הקללות לפאתטי אף יותר, שהרי עם כל הכבוד למשחק הטעון ביניהן, ארסנל ומנצ’סטר יונייטד בכלל מנגנות העונה כינור שני ושלישי לצ’לסי. ואולי בעצם כאן טמון ההסבר להתפרצויות הזעם והתיסכול לכל עבר. מה יכולים איפוא אנחנו, האוהדים, הצופים, קוראי הזיבלונים, צרכני התקשורת והיציעים, לעשות נגד גן הילדים הזה של מנג’רים משועממים וקטנוניים המנסים לעשות זה לזה בית ספר, ועושים לנו גנון?
1. תיאטרון. בדבלין בירת אירלנד יעלה בחודש הבא מחזה מרתק בשם אני קינו (על משקל אני קלאודיוס) שבמרכזו מערכת היחסים העכורה בין קפטן נבחרת אירלנד (ומנצ’סטר יונייטד) רוי קין, למאמן אירלנד במונדיאל האחרון, מיק מקארתי. עתה דרוש מחזאי שיעמול על אני פרגי או משהו דומה, קומדיה שחורה או טרגדיה ורודה בת זמננו – להיט מובטח על בימות הווסט אנד.
2. פייר פייט. ההצעה הטובה ביותר שייכת להארי פירסון מהגרדיאן, שדרש שכל העימות המגוחך הזה יוכרע לפחות בדרך שכל הצופים ייהנו ממנה: מכות. ונגי ופרגי במגרש נייטרלי, בלי כלי נשק, זה נגד זה עד זוב דם. מי ינצח? אנחנו (אני לא מאמין שאני כותב את זה. תראו עד היכן דירדרו מנבלי הפה והלהגנים הסדרתיים הללו את השיח הציבורי).
