יוון
אם כל אלה היו מקבלים סוף סוף גם את הגושפנקא ההיסטורית הרשמית, ועוד במדינה ענייה, לא אופנתית, צנועה, חמה, אוהבת אדם ודלה בסיבות למסיבות – היה מקום לצהול ולהריע.
להישג היווני, לעומת זאת, צריך רק להצדיע. לומר כל הכבוד על מיצוי כמעט מושלם של מוגבלויות מקצועיות, ולהסתפק בזאת. עם כל הכבוד לרומנטיקה, סקס טוב אמור לכלול גם זיקוקי דינור. אצל יוון הכל היה לפי הספר. האדמה לבטח לא רעדה. אדרבא, הטורניר הזה היה אולי ניצחון גדול ליוון, אבל הפסד ענק לכדורגל. עם כל הכבוד לכל האיכויות החשובות שהביאו את היוונים לאולימפוס – אירגון, משמעת, לחימה, סדר מופתי, שאפתנות ויעילות – אסור לנו לשכוח ולו לרגע שהכדורגל הוא בידור, וההמונים נוהרים אליו בעיקר למען הספקטקל – התצוגה הראוותנית, המלהיבה, רוויית המצבים והאירועים עוצרי הנשימה.
יוון לא מתעניינת בשואו. היא באה לעבודה, להזיע, לגמור וללכת הביתה עם מקסימום מאמץ ומינימום (מספיק) של תפוקה. שבעה שערים בששה משחקים הביאו לה את הכתר. היא ספגה רק ארבעה. הנה לכם אפקטיביות. אבל הבעיה היא שאם המגמה הזו, של ניצחון העמידה הנכונה על המגרש (טאקטיקה) על הריקוד על כר הדשא (טכניקה), תקנה לה יותר ויותר מעריצים, הכדורגל הסוחף ובעל המעוף ייכנע לפרגמטיזם מעייף ומשעמם. זה אולי ימשיך ליצור סדר עולמי חדש, אבל אף אחד לא יבוא לראות.
ישראל א’
למרות שהאלופה האירופית הטרייה אכן שינתה בהישגה חשיבה והציגה כביכול דוגמה ומודל לחיקוי לאנדרדוג, הדבר האחרון שמותר לעשות בעקבות האודיסיאה היוונית בפורטוגל הוא לחפש השוואות או לטפח תקוות עם ישראל. שלא תעיזו אפילו לחשוב בכיוון. הכדורגל הישראלי לא נמצא כיום במקום בו הוא דורש איזה יד מיומנת שתעשה הוקוס פוקוס עם סך פרטיו ותהפוך אותם לשלב מרשים, כי אם בצומת בין גן חובה וכיתה א’.
מאמרים קשורים
אין ספק שאוטו רהאגל, המאמן הגרמני, אחראי במידה רבה להקניית הסדר, האירגון, המשמעת ואולי אף האמונה לכדורגלנים היוונים. אין אף עוררין על כך שהיותו אאוטסיידר באתונה, ולפיכך התעלמותו המוחלטת מכל הזרמים הפוליטיים והמאבקים ההתאחדותיים-מועדוניים שהפכו את הליגה ביוון לקרקס מושחת, איפשרו לו לנסות ולעבוד עם החומר הטוב ביותר ולא המועדף או המוכתב מלמעלה.
אצלנו כבר ניסו זאת עם מאמן זר, אלוף אירופה, ריצ’רד נילסן הדני. זה לא עבד מפני שחרף הכוונות הטובות ההתחלתיות גילה נילסן די מהר כי בוחשים לו בקלחת. אבל זה בעיקר נכשל כי גם נילסן, או רהאגל, או קאפלו, פרגוסון, מוריניו וכל התותחים, יכולים אולי להפוך מים ללימונדה, אבל לא ליין.
ביוון קיבל רהאגל חומר כדורגלני אנושי בדרגת ברונזה, אותו הוא ליטש לכסף, ולפי כל הסימנים הופתע בעצמו שהנוסחה התקרבה כל כך לזהב. מתוך 23 שחקני סגל יוון ביורו, 8 משחקים בליגות הבכירות באירופה – איטליה, ספרד, אנגליה, גרמניה ופורטוגל. 10 נוספים מגיעים מפנאתינאיקוס ואולימפיאקוס, הנציגות הבכירות של הכדורגל היווני המופיעות בליגת האלופות ובמפעלי אירופה לקבוצות כבר יותר מעשור ברציפות. החמישה הנותרים שייכים לא.א.ק אתונה, עוד קבוצה שמשחקת באירופה על בסיס קבוע.
לישראל יש, לעומת זאת, דור שחקנים ותיקים הנמצא הרבה מעבר לשיא, עתודת צעירים דלה להחריד, וחמישה נציגים בחול שמתוכם רק איל ברקוביץ’ ממשיך להופיע תדיר בהרכב ובמועדונים העשויים לתת לו דחיפה משמעותית. אצל עמרי אפק, דודו אוואט, פיני בלילי וגם יוסי בניון – עוד לא הבחנו בהבדל שעשו עבורן סנטנדר ואיסטנבולספור כאשר הם המירו את מדיהן בכחול-לבן של ישראל.
נכון שעבודה קשה היא סייג להתקדמות והמשך הפערים, אבל היא תלויה רבות בחומר ביד היוצר, ומבחינה זו היבול הנוכחי שלנו שווה יציאה למסע מהתהום לחוף מבטחים, אבל בשום פנים ואופן לא לפסגה.
ישראל ב’
ובכל זאת מי שחיפש להיאחז בעוגן אופטימיות ישראלי כלשהו, מצא אותו ביורו. לא יורו 2004, אלא יורודיסני. מה הייתם אומרים לו הייתי מספר לכם שישראל זכתה בגביע העולמי בכדורגל אחרי ניצחון בגמר על ברזיל? חלום?! פנטזיה?! הזייה?! ממש לא. זו מציאות לשמה. אולי מארץ האגדות – אבל אגדה שקרתה באמת בחודש שעבר ביורודיסני בפאריס: נבחרת ישראל בכדורגל עד גיל 12 הניפה את הגביע העולמי של טורניר הקט-רגל של פוקס קידס בתום משחק גמר דרמטי בו היא גברה על ברזיל 3-2 בדו קרב בעיטות 11, אחרי 1-1 בהארכה.
16 נבחרות מכל רחבי תבל עמדו דום על כר הדשא הסינתטי של יורודיסני בשעה שהתקווה נוגנה והקפטן הישראלי ערן רוזנבאום עלה לקבל את הגביע. ברזיל, הולנד, ארהב, ספרד וגם המארחת ההמומה צרפת, נפלו בזו אחר זו קורבן לאופי החזק והכישרון האדיר של החבורה הישראלית. מתי בפעם האחרונה התחברו לנו שמות התואר הללו והסופרלטיבים עם כדורגל ישראלי כלשהו?
אבל בעיר האורות באמת לא היו להופעה הישראלית צללים. חבורה מגובשת של ילדים, יוצאי דופן בנחישות וביכולת, החלה את דרכה בפברואר השנה בטורניר פוקס קידס בישראל עם עוד 441 קבוצות שנלחמו על התואר, וסיימה אותה בשלהי יוני על פסגת העולם. רוצים תקווה? בבקשה: בחצר הקדמית של אירופה, ועוד בצרפת מכל המדינות, לעיני מאות ילדים, הורים וצופים מכל רחבי הגלובוס, הונף דגל ישראל בראש התורן, ולא היה כמעט איש מסביב שלא הריע או פירגן.
לו רק אפשר היה לתת לפוקס קידס לנהל לא רק טורניר
