הצפייה בפרק הראשון של המיני סדרה ‘בית סדאם’ – הפקה משותפת של הבי.בי.סי ו-HBO Films, הייתה עבורי כדז’ה וו. בכל רגע נדמה היה שמהחיבוקים בין יגאל נאור (סדאם חוסיין), מכרם חורי (טארק עזיז), אורי גבריאל (עלי כימי) וששון גבאי (אחמד אל-באקר, נשיא עיראק שהודח עי סדאם) תפרוץ סחבקיה שתדבר עברית ותפצח גרעינים בגינה.
זה כמובן לא קרה, אבל הפרק הראשון היה עשוי היטב וצייר את התמונה הקודרת על הדרך בה השלים סדאם את הדחתו של הנשיא שקדם לו והמעשים הברוטליים שביצע לביסוס שלטונו.
שיתופם של שחקנים ישראליים רבים בהפקה בכלל ובתפקיד הראשי בפרט, יכול להתפרש בכמה דרכים: העקומה יותר היא שהבי.בי.סי., גוף שישראל תמיד טוענת לעוינות מצידו, החליט לעשות פרודיה על ישראלים הנה הישראלים, שלכמה רגעים בהיסטוריה הפכו את סדאם להיטלר חדש, לא בוחלים בתפקיד, אז אולי סדאם לא היה נורא כל כך; השנייה וההגיונית יותר, היא שהחלטות ההפקה היו מקצועיות ולא קשורות ללאומיות וכל שחקן נבחר בהתאם להתאמתו לתפקיד. בישראל, בהיותה משופעת באוכלוסיה שמוצאה מעיראק ואזרחים ערבים אותנטיים יש מאגר של שחקנים שיכולים למלא תפקידים של דמויות מזרח תיכוניות. הם עשו זאת בעבר ויעשו זאת גם בעתיד.
המיני-סדרה עוסקת בעבר הקרוב ומנסה להעניק לדמות המרכזית בעיקר תכונות אנושיות, כאלה שכמובן נעדרו מסיקור תקשורתי אקטואלי. התסריטאים התייעצו במומחים להיסטוריה של עיראק, בביוגרפים של סדאם ולא חסכו במאמצים לחשוף פרטים מעברו של סדאם, אם כי ילדותו ונערותו, לפחות בפרק הראשון, אינם מוזכרים.
כשבחנתי את סיפורו של סדאם היו לו איכויות רבות של מחזה היסטורי שייקספירי או סרט גנגסטרים, אמר אלכס הולמס, אחד משני התסריטאים שעבדו בהפקה. הוא והאנשים שחיו במסלולו כולל בן מרדן, אישה זוהרת, חתן לא נאמן וחבר מפלגה מסור נראו כמתנתקים מהמציאות, ככל שהשנים חלפו ומעשיהם יותר דמיוניים לעולם החיצוני. ‘בית סדאם’ הייתה הזדמנות לבחון את העולם הזה שמאחורי דלתות נעולות. זו גם הזדמנות לבחון את הערכים הפוליטיים והמוסריים בעיראק, ערכים שאפשרו את עליית סדאם חוסיין ושהוא הפך לבן ערובה שלהם… זו הייתה הזדמנות לצלול לטבעו המסובך של אדם שעימו היו לעיראקים רבים יחסים דו ערכיים של כבוד וסלידה.
נאור סיפר שהוא חיפש דרך לשחק דמות, שלדעתו היא מורכבת מאוד – דרמטית ומרתקת. כשחקן חשתי התרגשות מהאתגר לשחק אותו ואני חושב שהתסריט הוא מבריק מיוחד מאוד ואמיץ.
בהכנות לתפקיד נזהר נאור שלא לחקות את סדאם. לדבריו הוא חיפש ל’חדור’ למוחו של האיש , כדי להבין את התנהגותו. חיפשתי את נשמתו, את תחושותיו את הדרך שבה הוא חשב. קראתי כמה ספרים, צפיתי בקטעים והסתכלתי בתמונות. קראתי כמה ספרים אבל הושפעתי בעיקר מביוגרפיה שכתב סעיד אבו ריש. קראתי גם ספרים על סטלין ומוסוליני שני מנהיגים שסדאם העריץ ושאותם ביקש לחקות.
