המחזה (האבסורד?) הנכתב בימים אלו בחצר האחורית של אלופת אנגליה בכדורגל הוא רב משתתפים, כמעט כמו מחזמר (עם הרבה יותר דמעות מפזמונים). אנדריי שבצ’נקו, החלוץ האוקראיני שעלה 30 מיליון פאונד והגיע בקיץ ממילאן, משחק אולי בתפקיד גדול ורב השפעה, אבל הפעם כאנטי-גיבור: הכדורגלן שירד מהתהילה אל האשפתות. פרנק ארנסן, מנהל מחלקת הנוער ומגלה הכישרונות שהובא בעבור הון השמור רק לכוכבים (8 מיליון פאונד) מטוטנהאם השכנה, הוא האיש הרע, החתרן הבלתי נלאה שהגיע על מנת להפריד ולמשול. פיטר קניון, המנכל, תככן ערמומי רב תחבולות, משמש גם כמזכל האום מי שלוקח על עצמו לנסות לגשר ולפשר. ואילו ג’ון טרי, קפטן הקבוצה על כר הדשא, הוא המצפן והמצפון של ההצגה איש עם לב, מוסר ועקרונות שרק הצדק וההגינות מאירים את דרכו.
אבל בתפקידים הראשיים אוחזים כמובן שניים: הבעלים רומן אברמוביץ’ והמנג’ר ז’וזה מוריניו. בלי הראשון לא היה מוקם התיאטרון רב ההדר, ובהעדר השני לא היה זכר לתפאורה המרשימה. לא פחות מהותי: ללא החתול השחור שעבר ביניהם, לא היה השלאגר הכי גדול במערב (לונדון) קורם עור וגידים. לא פחות מרתק: ללא הזווית הישראלית, הייתה הסאגה ההפכפכה נותרת רוב הזמן בקינגס רואד, פולהאם ברודווי והסביבה, ולבטח לא מגיעה לראש מהדורות הספורט בארץ הקודש ולעמודי עלונדון.
אבל לאברמוביץ’, היהודי העשיר בתבל, יש לא רק זיקה לעמו, אלא אף תכונה יוצאת דופן עבור מיליארדרים: נטייה רבת דחפים ליצירת קשר חם, הדוק ונאמן עם חברים חדשים והפיכתם לאנשי שלום וסוד. שלושה שכאלה נכללים בהפקה המרהיבה הנוכחית של גשר על מים סוערים, המיוזיקל סוחט הדמעות שרץ ורץ ורץ (ולא פעם מועד) ב-4SW: פיט דה ויסר, פנחס זהבי ואברהם גרנט.
האמת, דה ויסר הוא לא יותר מניצב: ההולנדי בן ה-70 ומשהו הוא מגלה הכישרונות של אלופת הולנד, איינדהובן, והאיש שחברותו החמימה עם הטייקון הרוסי הולידה למעשה את תחילת המידע והמהלכים בסופם הגיעו ההולנדים חוס הידינק למשרת מאמן נבחרת רוסיה, ופרנק ארנסן לתפקיד הבכיר בסטמפורד ברידג’.
אבל בעוד דה ויסר נחבא אל הכלים, זהבי וגרנט שוברים אותם, על הבמה. סופר-אייג’נט פיני התחבר לאברמוביץ’ עוד בימי מוסקבה העליזים כמו סופר-גלו, ואחראי לשידוך בין צ’לסי לטייקון הרוסי, בין פיטר קניון (מנכל מנצ’סטר יונייטד לפני שחצה את הגדר) לצ’לסי, בין אברמוביץ’ לסוון יוראן אריקסון (מומ סודי בזמנו), בין מוריניו לאשלי קול (מומ סודי ולא חוקי שנחשף), וכמובן בין בן סהר, אברהם גרנט וטל בן חיים לבין צ’לסי וכל מי שהוא משהו במסדרונותיה.
זהבי התחבב על אברמוביץ’ הרבה מעבר למגע העסקי ביניהם. הוא רכש את אמונו של בעלי צ’לסי לא רק כסוכן וסוחר ממולח ומנוסה, אלא גם כעמית ורע. לחיבור הזה אין מחיר. אבל לא זו הסיבה שלגרנט יש נאמברים רציניים בעלילה הנפרשת בפנינו. זהבי הוא אמנם החוליה המקשרת בין מאמן נבחרת ישראל לשעבר לאברמוביץ’, אבל את שאר המלאכה עשו הישראלי והרוסי לבד. הדבק ביניהם הוא תוצר של כימיה ממבט ראשון.
וכך חיכו כנראה כולם להזדמנות הראשונה להפוך את מערכת הקשרים החזקים שנטוותה, לשולחן עגול קבוע בסטמפורד ברידג’. גרנט הוצנח לפורטסמות’ כמנהל טכני, בעצת זהבי ובמינוי של הבעלים החדש של הקבוצה מהדרום, אלכסנדר גיידמאק, בנו של איל ההון הישראלי-רוסי ובעלי ביתר ירושלים, ארקדי. אבל בעוד מאחורי הקלעים סבורים הכל כי התפקיד הצנוע יחסית בפומפי הוא לא יותר מכסא בחדר ההמתנה לג’וב של המנג’ר הארי רדנאפ, לאברמוביץ’ היו תכניות אחרות: גרנט במקום סטיב קלארק, מאמן צ’לסי ועוזרו של מוריניו. המשימה: להציל את הקריירה של שבצ’נקו הדועך.
בעוד נשימתו של הקהל באולם נעתקת לנוכח התפנית, ומוריניו מתייצב על רגליו האחוריות נגד השינויים הפרסונאליים, נכנס לתמונה סטאר כחול-לבן נוסף: טל בן חיים. בלם בולטון וונדררס ונבחרת ישראל הוא-הוא הפתרון למצוקת ההגנה של האלופה, שנחשפה במערומיה עם פציעת ג’ון טרי. הוא מגן לא רע, מחירו סביר, והסוכן שלו… כן, ניחשתם נכוחה עוד לפני שהדלת הסתובבה וזהבי יצא ממנה עם עוד חיוך של מיליון פאונד.
ומה אומר מוריניו על בן חיים? נו, זו כבר הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה. הוא זקוק בדחיפות לחיזוק, הוא לא רוצה לקבל עצות מארנסן, הוא שמע מאברמוביץ’ שאין תקציב ורק תחת לחץ כבד התפנו עבורו מספר מעטות אז יאללה, בשיר הסיום הוא עומד מתחת לברידג’ ומפזם בקול גדול: הביאו לי את בן תאצ’ר, בן אלטון או בן חיים, העיקר שיהיו כאן שוב חיים.
על פי קצב האירועים בצ’לסי, סביר להניח שאפשר יהיה לכתוב ולהלחין את הסיקוול של המחזה-מר הזה עד סוף העונה. אולי אפילו עד שהחומר יירד לדפוס.
