תשובה: בתקופת חכמי המשנה אירעה פעם שנת בצורת קשה ויבשה הארץ, עד שהתבואה הפסיקה לגדול והעם היה צמא למים. החכמים הגיעו לחוני המעגל, שהיה צדיק ואיש מופתים, וביקשו ממנו להתפלל שייפתחו מעיינות השמיים. חוני נשא תפילה וביקש לבטל את גזירת הבצורת ובדרך נס החלו לרדת גשמים אדירים, עד שהנהרות והימים עלו על גדותיהם והציפו את הארץ. החכמים הגיעו שוב לחוני וביקשו ממנו כי כעת יבקש שייפסקו הגשמים, כיוון שגשם ללא הפסקה הוא גזירה קשה לעולם. ואכן התפלל חוני תפילה נוספת, בה ביקש יהי רצון מלפניך שייפסקו הגשמים ויהא רווח בעולם, והגשמים פסקו.
סיפור זה עומד במרכזו של אחד הרעיונות העמוקים של תורת הקבלה. מסתבר שכל דבר יכול להיות חיובי או שלילי, תלוי אם הוא בא באיזון נכון או לא. כשהגשמים יורדים כסדרם ומביאים את המים לבריאה, הרי כל טיפה הינה ברכה לעולם. אולם, אם הגשמים יורדים בצורה בלתי מאוזנת, הם יכולים להפוך מטרד.
ביהדות לא קיימת תפילה לעצירת גשמים ובגמרא מופיע דיון האם הגשמים שיורדים בקיץ הינם גשמי קללה. החכמים הסוברים שאלו הם גשמי קללה מצטטים את המשנה, שאומרת: יצא ניסן וירדו גשמים – סימן קללה הם שנאמר: הלוא קציר חטים היום. כלומר, שכשיורד גשם בזמן הקציר, זהו סימן קללה. אך זו דעת מיעוט ורוב החכמים סבורים כי המשנה מגדירה גשמים אלו כגשמי קללה רק בשנה שבה לא ירדו גשמים בזמנם ולפתע כשמגיע זמן הקיץ מתחילים הגשמים להופיע. לפי דעה זו הרי במצב שבו ירדו הגשמים כסדרם בחורף ולאחר מכן ממשיכים הגשמים לרדת בקיץ, מדובר בגשמי ברכה.
רק לגבי תקופת זמן אחת מתייחסת התורה ומספרת כי הגשמים היורדים בה הינם קללה: השבוע בו חוגגים את חג הסוכות – בזמן בו אנו מקיימים את הישיבה בסוכה.
אמנם לא קיימת ביהדות תפילה לעצירת הגשמים, אולם ההלכה פוסקת כי אדם שטעה והתפלל בקיץ את תפילת משיב הרוח ומוריד הגשם, חוזר בו מיד לראש התפילה ומתקן בתפילה הקבועה לומר בימות הקיץ, בה אנו מבקשים ותן ברכה על פני האדמה. השורש להלכה זו הינו הרעיון הקבלי המשווה את גשמי הברכה וגשמי הזעף למידות חסד וגבורה. בקבלה נכתב כי כל אחת מהמידות האלו יכולה להופיע גם בתפאורה של המידה האחרת. המושג, גשמי קללה, הינו כבד מכדי להכליל אותו על כל אותם ממטרים שיורדים בזמני הקיץ, ונראה כי עדיף להתייחס לגשמים אלו בתור עודף ברכה ולקבלם בעין טובה.
*הכותב הוא שליח חבד בווסט המפסטד. rabbidk@gmail.com
