תחושה של ריחוף, של חוסר כבידה כמעט ויש בהם משהו שמהפנט את החושים. מתוך התערוכה של ליאו וילריל בגלריית "פייס" בלונדון. צילום: Damian Griffiths

לונדון ידועה במוזיאונים שלה; בריטיש מוזיאום, נשיונל גלרי, שלושת המוזיאונים בסאות' קנסינגטון. אבל העיר מלאה גם בגלריות קטנות, שמתחבאות בין חנויות ואולמות תצוגה, ומציגות עבודות של אמנים מקומיים ובינלאומיים בחללים אינטימיים יותר, שמאפשרים התבוננות אישית וחווייה קצת אחרת. שתי תערוכות חדשות נפתחו לאחרונה בשתי גלריות שכאלה ושתיהן במייפר.

הראשונה נמצאת בגלריית סאדי קולס, הממוקמת בין אולמות תצוגה נוצצים של פרארי, בקלי ופורש. באופן הולם, התערוכה שנפתחה החודש עונה לשם "חנייה" (Car Park). החלל הקטן מעוצב כמו הסטודיו בדרום-מזרח לונדון של האמנית המציגה, הילרי לויד (Hilary Lloyd), ובו מסכים קטנים עם עבודות וידאו קצרות ומעט ציורים קטנים וגדולים, שמתבוננים על פרטים יומיומיים בנוף העירוני.

סרטון אחד מציג שמש מנצנצת על המים וברווזים משתכשכים. הברווזים זכו לווידאו משלהם ממש בחלון התצוגה, משתכשכים מול העוברים ושבים ברחוב, באחד האזורים הכי יוקרתיים של לונדון. עבודה אחרת ובה יונה משקיפה מענף של עץ מוצגת בקומה השנייה של הגלרייה, כך שנדמה שהיא מביטה מתוך המסך על המבקרים בתערוכה. בסרטונים האחרים אפשר לראות אנשים רוקדים במועדון, אדם מתבונן במים, בגדים עם כתמי צבע והפסקה קצרה ביום עבודה.

התערוכה קטנה, אינטימית כמעט, ומפנה את תשומת ליבנו לטבע שמסביב, לנוף הנשקף מחלונות המכונית שחונה, לנוף שעל פניו אנחנו חולפים בדרכנו לעוד יום עבודה. דברים שביומיום העמוס שלנו חומקים מעינינו – טבע שקיים בעיר בשפע, אבל כזה שמוסתר על ידי בניינים, חומות ואוטובוסים דו-קומתיים. התערוכה של הילרי לויד מזמינה אותנו לעצור ולהתבונן.

* כדאי גם לציין סניף נוסף של אותה גלרייה, הממוקם לא רחוק משם, שהעלה תערוכה של האמן הישראלי גיא בן-נר, הפועל על קו ברלין-תל אביב. התערוכה מציגה שלוש עבודות וידאו שהוא יצר בין השנים 1999 – 2013.

עד 20 בדצמבר. ג'-ש', 11:00 – 18:00.
Sadie Coles HQ
Hilary Lloyd – Car Park: 1 Davies Street W1K 3DB
Guy Ben-Ner: 62 Kingly Street, W1B 5QN
www.sadiecoles.com

טבע שקיים בלונדון בשפע, אבל כזה שמוסתר על ידי בניינים, חומות ואוטובוסים דו-קומתיים. מתוך התערוכה "קאר פארק". צילום: הילרי לויד

בסניף נוסף של גלריית סאדי קולס. מתוך התערוכה של האמן הישראלי גיא בן-נר

כמו מדיטציה

בגלריית "פייס" (Pace), הצמודה לרויאל אקדמי, נפתחה החודש תערוכה חדשה של ליאו וילריל. וילריל, אמן שעבודותיו הוצגו בגלריות וגם במרחב הציבורי, עובד עם אורות לד ומחשב, ובוחן דרכם צורות ותבניות, ואז מפרק אותן ואת המרכיבים שלהן לפיקסלים ולשורות קוד. בתערוכה החדשה, הנקראת בפשטות על שמו (Leo Villareal), הוא מציג תשע עבודות על תשעה מסכים בגדלים שונים – כולן משחקות עם פיקסלים, אור ותנועה.

המסך המרכזי בתערוכה הוא באורך של למעלה משלושה מטרים ובגובה של מטר וחצי. הוא נותן תחושה כאילו נזרקתם לחלל החיצון ואתם משייטים בין כוכבים. האורות מהתצוגה מתחזקים ונחלשים בצורות שונות, משרים תחושה של ריחוף, של חוסר כבידה כמעט ויש בהם משהו שמהפנט את החושים. המסכים הקטנים יותר שעל הקירות מזכירים במקצת מנדלות ומזמינים את הקהל לבהות בהן, להתרכז באור ובצורה המשתנה תדיר. האפקט של רוב היצירות דורש באופן כלשהו מידה מסוימת של מדיטציה. יש בהתבוננות הארוכה במוצגים משהו די מנחם. הצורות אינן צורות של "משהו", אלא משחק גיאומטרי דיגיטלי של אור-צורה-תנועה, שבאופן קסום מנקה את הראש.

אם התערוכה של לויד מאיצה בנו להתבונן מסביבנו, הרי שהתערוכה של וילריל מזמינה אותנו להתבונן דווקא פנימה, לקחת נשימה, ולתת למחשבות להתנקות דרך המעקב אחר תנועת האור על המסך.

עד 18 בינואר 2020, ג'-ש', 10:00 – 18:00.
Pace, 6 Burlington Gardens London W1S 3ET
www.pacegallery.com

מזמין אותנו להתבונן פנימה, לקחת נשימה, ולתת למחשבות להתנקות דרך המעקב אחר תנועת האור על המסך. האמן ליאו וילריל. צילום: Damian Griffiths