בסוף, משלוש לא יצאה אפילו אחת. מנצ’סטר יונייטד וצ’לסי עפו בחצי הגמר של ליגת האלופות, והלכו לוומבלי החדש למשחק על מקומות 3-4 באירופה – שבמקרה היה גם גמר הגביע האנגלי, ולא במקרה היה נון איבנט ואנטי קליימקס. ליברפול הגיעה לגמר, כלומר היא טסה בשלום לאתונה. לא יותר. את כר הדשא באיצטדיון האולימפי ביוון היא עזבה בידיים ריקות, וללא טענות. למשחק עצמו הופיעו רק הצללים של החבורה האדומה שניצחה בשמינית הגמר בברצלונה 1-2.
הדבר העצוב ביותר בהפסד של הסקאוזרס הוא לא אובדן הגביע, או ההזדמנות והייתה כזו כי היריבה בגמר, מילאן, הייתה יותר חלשה מעץ השלכת נטול העלים של או. הנרי – אלא העובדה שהם היו שותפים לגמר כה משעמם ומפוהק, 90 דקות בהן מי שעמד על פסגת האולימפוס המרשימה באתונה והתבונן למטה יכול היה להפיק ממבט על צמיחת הדשא באיצטדיון ספירוס לואיס אותו עונג ואותה התפעלות כמו מביצועי 28 הכדורגלנים שנטלו בו חלק.
ליברפול לא אשמה, כמובן. היא רק עושה את המקסימום. זה אנחנו שצריכים לשנות את התפיסה ולקלוט: למינימום יש כיום אוהדים, מטיפים, ואחוזי הצלחה לא פחותים מהמקסימום. אנחנו הרי רוצים תמיד כדורגל סקסי, תוסס, יצירתי, ייצרי, נועז, שמח, אלגנטי, מסוגנן, טכני, רב השראה. אנחנו יורדים לתהומות הדיפרסיה מכדורגל קר, מנוכר, מבוקר, יעיל, מזיע, פרגמטי, פיזי, מקרי, שרירי, לוחמני, הרסני.
בגמר קיבלנו רק את הצד האפל והתפל. הייתי כותב זאת באותה מידה גם אם סטיבי ג’י היה חוזר הביתה עם הגביע. כי מה לעשות, ליגת האלופות 2007 גילתה לנו שבינוניות כמו זו של מילאן וליברפול לכל אורך העונה בארצותיהן יכולה בכל זאת להזניקן אל טופ היבשת. כלומר, שטורנירי נוקאאוט, יוקרתיים ורבי מוניטין ככל שיהיו, הם בראש ובראשונה מפלטם של המתחזים, או לפחות אלה שאינם בנויים לתלפיות, המשתרכים קמעה מאחור. מפעלי גביע הם נתיב החרציות והשושנים של כושלי הליגות. בגמר המונדיאל, בגמר הגביע האנגלי, בגמר הצ’מפיונס. חלומם הרטוב של היעילים. שביל תהילת הנחושים, המחליף את פנטזיית החושים.
הפרמיירליג
אני מקווה שסר אלכס פרגוסון כבר התפנה מעיסוקיו וניגש למנהל מקרקעי מנצ’סטר או לאיפה שזה לא יהיה שם בלנקשייר, כדי לרשום את אליפות הפרמיירליג התשיעית, וה-16 בסך הכול של מנצ’סטר יונייטד, על שם כריסטיאנו רונאלדו.
האמת, לפחות על זה מגיע לפרגוסון אשראי כמו לסופרסטאר הפורטוגלי שלו. עם כל הכבוד לתרומה הפנומנלית של רונאלדו לקמפיין אליפות מסחרר של השדים האדומים ונטילת התואר מהחבית ללא תחתית של רומן אברמוביץ’ בצ’לסי היה זה רק האביר מאולד טראפורד שבכלל האמין שהוא יוכל להשאיר את האנפן טריבל של המונדיאל האחרון באותה חצר אחורית וקדמית עם וויין רוני, שאר האנגלים בסגל, ועם קהל שלא לוקח שבויים.
אבל כמו ב-1999, כאשר דייוויד בקהאם שב מגביע העולם בצרפת מחוץ ומחוק, אויב העם שהורחק בשמינית הגמר נגד ארגנטינה ואשר לפתחו הונחה כוס תרעלת ההדחה והכישלון, ופרגי נטל את בקס תחת חסותו, ידיו, אפילו חלוקו, ויצר איתו וממנו את עונת הטרבל הגדולה בהיסטוריית המועדון, כך גם ב-2006 עם רונאלדו, שחזר מגרמניה עם תווית הפרחח המרושע שלא רק הזיק לרוני ולאנגליה במו מעשיו ובכוונה תחילה, אלא אף רקד טנגו אחרון בגלזנקירשן על מדורת השמחה לאיד.
בלי הפורטוגזי, יונייטד הייתה מסתופפת ליד הפסגה והכתר כמו שג’ורג’ בוש וטוני בלייר היו מתקרבים לפרס נובל לשלום. יונייטד מודל 06/07 שיחקה בלי חלוצים כמעט לואיס סאהה פצוע רוב הזמן, וויין רוני בעונה תת סטנדרטית, הנריק לארסון בתור פקק לחודשיים. בקישור עדיין לא נמצא המחליף המלא לרוי קין. מייקל קאריק עשה קולות של התקדמות, אבל הוא עדיין עוצר טרמפים. אז נכון שפול סקולס וריאן גיגס חזרו במכונת הזמן לכמה ימי בציר שלהם, ובעורף הוסיפו נמניה וידיץ’ ופטריס אברה איכות, בטחון ואמונה. אבל רונאלדו היה ההבדל הקטן-גדול. מזמן מזמן לא היה כדורגלן אחד ויחיד שסך ההשפעה החיובי שלו על קבוצה בכירה באנגליה היה כה גדול, גדול שבעתיים מחלקו היחסי בסגל או בהרכב.
פרגוסון נתן לרונאלדו ליטוף, רונאלדו החזיר לו בריחוף. הוא סחף עימו את האחרים. גם הטרנספורמציה שלו ממה שנהוג לכנות שחקן שכונתי, דריבליסט אנוכי רב תעתועים אך דל מחשבת צוות, לשחקן קבוצתי, אחראי, ההשראה הגדולה בראש פירמידת התלכיד חרשה את התלמים בדרך לתואר מקסים וראוי.
וכמובן, כך גם התואר של רונאלדו עצמו ככדורגלן העונה של עמיתיו והעיתונאים גם יחד. בחירה זהה, ברורה מראש, נטולת אלמנט ההפתעה והתפנית בתסריט, אבל הולמת ונכונה להפליא. גם זו רומנטיקה מסוגה.
נבחרת העונה שלי (סגל מוגדל, כולל ספסל):
שוער: דייוויד ג’יימס (פורטסמות), פטר צ’ך (צ’לסי)
מגינים: מיקה ריצ’רדס (מנצ’סטר סיטי), ניק שורי (רדינג), פטריס אברה (מנצ’סטר יונייטד)
בלמים: נמניה וידיץ’ (מנצ’סטר יונייטד), ריקרדו קרבאליו (צ’לסי), דן אגר (ליברפול)
קשרים: רונאלדו (מנצ’סטר יונייטד), ססק פברגאס (ארסנל), מורטן גמסט פדרסן (בלקבורן), ריאן גיגס (מנצ’סטר יונייטד), סטיב סידוול (רדינג), מייקל אסיין (צ’לסי), קרלוס טבס (ווסטהאם)
חלוצים: דימיטר ברבטוב (טוטנהאם), דידייה דרוגבה (צ’לסי), בני מקארתי (בלקבורן)
