ארכיטקטורה היא אחד המקצועות העתיקים בעולם ועל אף זאת, מדהים לראות כי רק מעט נשים ארכיטקטיות זכו להצלחה. המקרה של זאהא חדיד יוצא דופן – היא הצליחה לשבור את כל הסטריאוטיפיים הלבנים המערביים והפכה לשם נרדף לאמביציוזיות, נחישות, תעוזה וחזון.
ההילה האקזוטית של חדיד נובעת מהשילוב בין מראה האמא אדמה שלה לקולניות, קשיחות ודעתנות. הבניינים שלה נראים כמו מבנים שנותקו מהשמיים; צורות ביומורפיות ופרימיטיביות אך בו זמנית עתידניות. ואם לארכיטקטורה המודרנית היו אי פעם עקרונות פונקציונאליים, חדיד זנחה אותם לטובת אקספרסיוניזם שהנו נפלא באותה המידה שהוא מעצבן. אין ספק שחדיד נמצאת עכשיו בפסגת הקריירה המטאורית שלה ואחד ממדדיה הוא תערוכת הענק שלה שנפתחה במוזיאון העיצוב בלונדון והינה גם הפרוייקט השאפתני ביותר של המוזיאון עד כה.
חדיד גדלה בבגדד והתחנכה בקרב נזירות. היא למדה ארכיטקטורה ב-Architecture Association בלונדון
והושפעה מעבודותיהם המהפכניות והפנטזיונריות של סדריק פרייס ושל קבוצת ארכיגרם. לאחר מכן החלה לעבוד במשרדו של רם קולהאס בלונדון וב-1980 כבר פתחה משרד משל עצמה. ב-2004 הפכה לאישה הראשונה שזכתה בפרס פריצקר, שנחשב למעין פרס נובל של הארכיטקטורה, שניתן על תרומה ארכיטקטונית משמעותית לאנושות ולמרחב הבנוי. אולם למרות ההכרה הגדולה שלה זכתה, חדיד השלימה עד אז אך ורק פרוייקט אחד: מרכז רוזנטל לאמנות עכשווית בסינסנטי.
שלוש שנים לאחר מכן, היא כבר בונה בכל העולם, עסוקה בפרויקטים שנעים מתוכניות-על בסינגפור ואיסטנבול, עד לבית אופרה בסין, מוזיאון ברומא וגורד שחקים בדובאי. בשנה האחרונה פתחה שני בניינים חשובים בגרמניה: מפעל מכוניות לב.מ.וו ואת מרכז פאנו למדע, שעליו הוענקה לה מועמדות לפרס ריבה סטרלינג ב-2006; בניינים שהפגינו באופן מנצח את יכולתה לתרגם את כושר ההמצאה המרחבי הווירטואוזי שלה לחומר.
הקומה הראשונה בתערוכה במוזיאון העיצוב כוללת תוכניות לפרוייקטים שלא מומשו, כדוגמת בית האופרה בקרדיף ביי, כמו גם את הפרוייקטים הראשונים שבנתה שכוללים את תחנת הכיבוי בויטרה, גרמניה. תצוגות של עבודות בתהליך, כגון מפקדת תחנת הרכבת הצרה בדוראנגו שבספרד, מוקרנות בחדר חשוך. הקומה השנייה האוורירית כוללת מודלים של פרויקטים נוכחיים, כגון מרכז המים של האולימפיאדה ב-2012 (למרות שבאופן מאכזב אינה כוללת את המודל לבניין הקרן לארכיטקטורה בדרום לונדון). התערוכה כוללת גם רהיטים בעיצובה של חדיד, חלקם פונקציונאליים יותר וחלקם פחות שמאופיינים גם כן בסימני ההיכר של צורותיה האורגניות.
מבקריה של חדיד נוטים לקרוא לה פנטזיונרית וארכיטקטית על הנייר, בשל העדרם הבולט של פרויקטים ממומשים, אולם באופן אירוני הם יכולים להיות כינויים לארכיטקטית שמציירת ורושמת את רעיונותיה לפני שהם מתוכננים על גבי המחשב (רבים מהציורים הללו נכללים בתערוכה). העיצובים של חדיד מאופיינים בטשטוש ההפרדה בין הרחוב למבנה: לוח זכוכית שקוף יכול להיות האלמנט היחיד לעתים שמונע מהפנים לפרוץ לבחוץ ולהיפך.
חדיד עשתה בכניסה הבלתי מורגשת הזו, המכונה השטיח האורבני, שימוש יעיל ביותר, בתחילה במיינד זון ולאחר מכן במרכז סינסנטי לאמנות עכשווית וב-MAXXI Contemporary Art and Architecture Centre ברומא. הרעיון שעומד מאחורי השטיח האורבני הוא למשוך אנשים אל תוך מבנה. הוא עובד מפני שהוא מושך אותך אל תוך הבניין ולאחר מכן מושך אותך החוצה אל העיר. זה משחק גיאומטרי או מחקר על האופן שבו ארכיטקטים מסוגלים ליצור מניפולציה ולגרום לאנשים להיכנס למקום כלשהו.
חדיד פיתחה שפה חומרית שהפכה עם הזמן מזוויתית וטרפזית לביולוגית זואומורפית: חושנית למראה אך קשה לבנייה. גם אם אתם נמנים על אלה שטוענים שחדיד אינה מעצבת בניינים מתפקדים אלא מספקת מה שהארכיטקט הקלאסי המודרני רוברט אדם מכנה: מוצרי סטאטוס גלובאליים, התערוכה מעוררת השראה בשל אמונתה של חדיד ביכולתו של עיצוב מואר להביא לקדמה חברתית.
עד 25/11. א’-שבת 10:00-17:45. £7-£4, חינם לילדים מתחת לגיל 12.
Design Museum
Shad Thames, SE1
Tel: 020-7940 8783
Tube: London Bridge
