כעבור כמה חודשים קיבלתי מכתב הזמנה לפגישת צוות מאותה בחורה, ענת קורן, שלימים הפכה לעורכת.
העיתון נקרא: הישראלי של לונדון, והוא פעל במשך שנה (1990-91) ממשרדים במרכז העיר, כשעל הכותבים נמנו: יהונתן גפן, אלכס גלעדי, רון פונדק, שאול צדקא, גסן ואקד, מודי קרייטמן, משה איבגי, צילה שני, רפי רוזנפלד, אבי ברזילי ואחרים. הפורמט היה מגזיני צבעוני והוא כלל 64 עמודים. מלחמת המפרץ הראשונה ומשבר הנדלן שפקד את בריטניה באותה שנה הביאו לסגירת העיתון.
את 'עלונדון' התחלנו בפורמט בייתי, שתפח למגזין צבעוני והפך לנחלת הקהילה. פעם בחודש בימי שישי, מספר לי אילן מ'צ'יט צ'אט', נעצרות מכוניות לפני המסעדה שלי ברחוב הראשי של גולדרס גרין, ואז נפתחת הדלת, נכנסת יד, שולפת גיליון של 'עלונדון' מתוך הערימה ונעלמת חזרה למכונית. אלה שנכנסים לאכול או לשתות שוקעים בקריאה ונעלמים בין דפי העיתון…
לפני כשנתיים וחצי כשהתחבטנו האם לסגור את העיתון שנכנס לקשיים כלכליים בעיקבות המיתון העולמי – נוצרה הזדמנות באופן של שיתוף פעולה עם העיתון היהודי ה'ג'ואיש ניוז'. קיווינו שתהיה זו גם הזדמנות לתת לקהילה היהודית המקומית להציץ לפינת עולמנו הישראלי בלונדון. במדור החברתי שלי שנקרא זיוה'לה, דאגתי לסקר אירועים בעלי ציביון ישראלי תרבותי, לפרגן לעושים בארגונם הן למטרות צדקה לנזקקים בישראל, או לשם שמירת התרבות והעברית, כמו גם את המסיבות לציון חגי ישראל בבית הספר של יום ראשון, אותו מנהלת תלמה קינן. דאגתי לתעד במצלמה כמו גם במילים את אותם אירועים, ולשלוח למצולמים העתקי תמונות למזכרת. שילבתי במדור ברכות לנישאים, להולדת ילדים ונכדים, לחוגגים בר או בת מצווה, כמו גם ניחומים לאבלים.
המסר היה כפול. כשסקרתי מפגשים של ראשי מדינות, שרים, אישים רמי דרג כמו גם בני משפחת המלוכה – דאגתי להעביר להם גיליון של העיתון, ולספר להם על הקהילה הישראלית בלונדון ועל תרומתה לשתי המדינות.
במשך השנים ראיתי איך הקהילה גדלה. בת בבד נפתחו חנויות ומסעדות ישראליות, ולמרות שקיעתו של 'הבית הישראלי' שליד הקונסוליה, צצו ארגונים ישראלים חדשים, 'מועדון העסקים', משרד ההפקות של טלי צמח, ומרכז תרבות חדש לילדי הישראלים. וכמו שצמחה הקהילה והתבססה בשנים האחרונות כך גם נקווה לשוב כעיתון עצמאי בתחילת השנה האזרחית החדשה, ולהמשיך בדרך בה הלכנו במשך יותר מעשר שנים: לאפשר לה לשמר את קשריה בינה לבין עצמה ולבין מדינת ישראל.
