בברית המועצות שלאחר המהפכה היו היחסים בין היוצרים למוסדות השלטון הדוקים ביותר. אמנים, אדריכלים, מעצבים, משוררים ואנשי רוח רתמו את המהפכה החזותית לקידום המהפכה הפוליטית; הם העמידו את כישרונם לשירות המהפכה מתוך אמונה בעתיד של שוויון בתוך סדר חברתי-פוליטי חדש, שבו האמנויות עתידות למלא תפקיד חיוני לקידום סדר פוליטי וחברתי חדש בפטרונות המשטר.
יוצרים, כמו מאייקובסקי, ולדימיר טטלין, אל ליסיצקי וסרגיי אייזנשטיין עבדו בשיתוף פעולה הדוק עם הקומיסר לענייני חינוך בממשלתו של לנין. הם עשו זאת בתחומי התעמולה והבנייה ובתחום הוראת האמנויות להמונים. אמנים עיצבו כרזות אידאולוגיות, תכננו מונומנטים, עיצבו תפאורות לתהלוכות פוליטיות ויצרו סרטי תעמולה. האוטופיה של רעיונות היצירה והחשיבה האידיאולוגית התמזגו והאוונגרד מצא עצמו בן טיפוחיה של המהפכה.
נדמה שלא היה יוצר שהיטיב לתעד את התקופה הזו כמו אלכסנדר רודצ’נקו, שנקודת המבט הדינמית שלו השפיעה על האסתטיקה הניסיונית בצילום האירופאי של סוף שנות ה-20 ושנות ה-30 והשפעתה ניכרת גם בימנו, מצלמים צעירים כגון מרטין פר ועד ללהקת הרוק ‘פרנץ פרדיננד’ שיצירותיו מעטרות את אלבומיה.
לאחר שזכה למוניטין בין לאומי בתור צייר, פסל ומעצב גרפי, קולנוען, מעצב תפאורה ומורה, פנה רודצ’נקו לצילום, לאחר ששוכנע שהצילום עומד להפוך למדיום המשמעותי ביותר של התקופה. התערוכה בהייוורד גלרי כוללת כ-120 צילומים ועבודות פוטומונטאז’ לצד פוסטרים ועבודות עיצוב למגזינים וספרים שעוקבים אחר התפתחות יצירתו של רודצ’נקו על פני שני עשורים מתחילת שנות ה-20 – תקופה שבמהלכה חולל מהפך במדיום הצילומי באמצעות צילום מזויות מוזרות ויצירת פרספקטיבות מקוצרות באמצעות שימוש בקלוז-אפ.
הצילום של רודצ’נקו ניסה לאזן בין שאלות פורמליות לסוגיות חברתיות שעיקרן החיים הפוליטיים בברהמ אותם תיעד בצילומים של ארכיטקטורה מודרנית, מבנים תעשייתיים, הפגנות ענק, קרקסים, מצעדי ספורט והאובססיה לתרבות גוף בריא. כשהוא חמוש בעדשות התקריב של מצלמת הקודאק שלו, הוא הצליח, כמעט כמו נביא, להביט אל העתיד. הוא צילם את מרפסות הבית שלו ואת מדרגות החירום כמטפסות השמיימה, לעבר השמיים החילוניים שהובטחו בידי הסוציאליזם. טיעוניו של רודצ’נקו בזכות המדיום הצילומי היו צפויים. כקומוניסט, הוא טען שהצילום הנו חיוני ונגיש- גם במובן הטכני וגם מבחינת נגישות הקריאה שלו לצופה. אך הוא גם טען שהצילום מתעלה על הציור באפשרויות הקומפוזיציוניות שלו וטען שביכולתו לגלות את הבלתי ידוע ולתעד את הבלתי מתועד.
אולם התסיסה האינטלקטואלית שאפיינה את שלטונו של לנין הסתיימה וכמו אמנים/מהפכנים רבים בני תקופתו הסתכסך רודצ’נקו עם השלטון הסטאליניסטי שהפך פרנואידי וברוטלי יותר ויותר. המהפכה בגדה ברודצ’נקו, והוא הותקף בידי איגוד הצלמים של הפרולטריון בשל פשעיו האידיאולוגיים (הוא צילם קומוניסטים צעירים מסתכלים קדימה בעוד שהמשטר ציפה ממנו שיצלם אותם נושאים עיניהם השמיימה באופטימיות ובהרואיות).
אך עצוב מכך היה שנבגד גם בידי השפה הויזואלית שלו, שמבט היסטורי מוכיח שלא תמיד תקשרה עם האמת. סמלים מטבעם, הנם אדישים למה שהם אמורים לסמל ושמחים לשמש למטרות מנוגדות לחלוטין. צילומי המפעלים של רודצ’נקו יכולים באותה מידה לשמש חומר תעמולה קפיטליסטי ויתרה מכך, צילומי חיילי הצבא האדום שלו יכולים להתמזג בקלות עם שורות חיילי הוורמאכט בסרטה של לני ריפנשטאל על העצרות הנאציות בנירנברג. באיצטדיון המים דינמו, רודצ’נקו סובב את המצלמה כך שהשחיינים הקופצים לבריכה נראים כקופצים מעלה. ריפנשטאל השתמשה באותו טריק בדיוק לסרטה על המשחקים האולימפיים בברלין. לעדשת המצלמה אין מוח והיא מתייחסת לשתי המערכות הטוטאליטריות הללו כאחת.
לזכותו של רודצ’נקו יאמר כי צילומיו אינם שיר הלל לתרבות הגוף הקומוניסטית, אלא אסטתיזציה של המחיקה המושגת באמצעות דפוסים ותבניות. התבנית הפורמליסטית חשובה יותר מאומץ לאומי.
עד 27/4. א’-שבת 10:00-18:00, ו’ עד 22:00. £4.50-£10.50, כניסה חופשית לילדים מתחת לגיל 12.
Hayward Gallery, Southbank Centre
Belvedere Rd, SE1
Tel: 0871-663 2500
Tube: Waterloo