אח, אח, אח, נובמבר 1994… היו זמנים בכדורגל. הפרמיירליג בקושי התחילה לדבר – היא הייתה בת שנתיים וכבר ניתן היה לחוש בה את משק כנפי ההיסטוריה: בלקבורן רוברס הקטנה, הצנועה, הלא אופנתית, הקדימה את כל האריות השבעים (מנצ’סטר יונייטד, ארסנל, ליברפול) המשחרים לעוד ועוד טרף – וזכתה באליפות אנגליה. אף קבוצה בסדר הגודל הבלקבורני הזה לא עשתה זאת מאז.
קני דלגליש (בתמונה למעלה) היה מנג’ר הרוברס והמאמן השלישי בהיסטוריה הזוכה באליפות עם שני מועדונים שונים. בפרמיירליג עוד היו אז, בפעם האחרונה, 22 קבוצות. בסוף העונה צומצם המספר ל-20, שם הוא נותר עד היום. באולד טראפורד היו עדיין 47 אלף מקומות, 30 אלף פחות מתכולתו הנוכחית. אף אחד עדיין לא שמע על רומן אברמוביץ’, ז’וזה מוריניו ו/או צ’לסי. הם צריכים היו להמתין עוד עשור שלם כדי לעלות על המפה. שלא לדבר על השייח מנסור ומנצ’סטר סיטי. היא סיימה את העונה במקום ה-17, רק ארבע נקודות מהקו האדום ממנו יורדים ליגה. שתי עונות לאחר מכן היא אכן צנחה, פעמיים, אל הליגה המקצוענית השלישית, ממנה החלה ב-1997 את הקאמבק המופלא, שהסתיים באליפות אנגליה 2012. אכן, היו זמנים.
אברטון זכתה בגביע האנגלי, עם ניצחון בגמר בוומבלי על… מנצ’סטר יונייטד. השדים האדומים, אלופי אנגליה בעונותיים הקודמות, סיימו עונה נדירה בידיים ריקות. ליברפול הניפה את גביע הליגה. אז קראו לו קוקה קולה קאפ. לפני ואחרי הוא היה גם ליטלוודס, מילק, רמבלואס, וורתינגטון, קארלינג וקפיטל וואן (כיום) קאפ. זה היה גביע ניחומים עבור האדומים מאנפילד. ארבע שנים אחרי האליפות האחרונה שלהם (מתוך 18!), הם לא חזו אפילו בסיוטי הבלהות השחורים ביותר, שהכתר של 1990 יהיה האחרון בינתיים – גם כאשר עלונדון יציין 200.
היו זמנים בדרום. ווימבלדון סיימה את הליגה במקום התשיעי. אז עוד קראו לה The Crazy Gang. אז עוד היית אומר ווימבלדון ולא רואה בעיני רוחך כרי דשא של טניס בלבד. היום ווימבלדון זה בכלל ,MK Dons והם משחקים בליגה השלישית ובמילטון קינס. רילוקיישן השמור ככל הנראה בלעדית למועדוני ספורט.
אבל עם כל הכבוד להישג ולסיפור הפיקנטי של הדונס, אפילו בדרום לונדון זו לא הייתה ממש השנה שלהם בכותרות. זו הייתה שייכת לשכנה, קריסטל פאלאס. ארמון הבדולח של סלהרסט פארק גנב את כל תשומת הלב, אפילו מיציאתו לאור של הירחון הישראלי הראשון באנגליה. ופאלאס בכלל לא ידעה שהיא כזאת. פחות מחודשיים אחרי שגיליון הבכורה העברי הכה את הדוכנים בלונדון, עסקה הממלכה כולה במכה אחרת לחלוטין. בעיטת הקונג-פו של אריק קאנטונה.
מנצ’סטר יונייטד התארחה אצל הנשרים של פאלאס, והשד הצרפתי הגאון-משוגעון שלה איבד את האתונות והעשתונות. עבירה בוטה של קאנטונה זיכתה אותו בכרטיס אדום, הרחקה ומקלחת מוקדמת. עד כאן – מים מתחת לארמון. נו סטורי. אלא שבדרך הקצרה למנהרה קלטה אוזנו של ה-Enfant Terrible אוהד מהשורה הראשונה שסינן לעברו קללה עסיסית. קאנטונה לא חשב פעמיים. הוא בקושי נהג לחשוב פעם אחת. הדם עלה לראשו במהירות של כדור חופשי של רונאלדו, והפקודה נשלחה אל הרגליים. קאנטונה התעופף באוויר בתנועת קראטה, וברגלו בעט באוהד משל הוא היה כדור אווירי המוגש לחבטת יעף.
קאנטונה נקנס והורחק מכל המפעלים לתשעה חודשים. בבית המשפט בקרוידון אף הוגש נגדו כתב אישום פלילי והוא נשפט ל-14 ימי מאסר בפועל, שהומרו אחרי ערעור ב-120 שעות עבודות שירות. הוא הספיק עוד להכניס לפנתיאון מסיבת עיתונאים בה תגובתו היחידה לשאלות הייתה אמרת הכנף הפילוסופית: כאשר שחפים מרחפים סביב הספינה, זה משום שהם חושבים שסרדינים יושלכו אל הים, שזכתה ליותר פירושים מאשר שירי שאול טשרניחובסקי. קאנטונה לא רק חזר בסוף השנה ההיא למגרשים, הוא אף זכה עם יונייטד בשתי אליפויות ודאבל אחד, הופיע בתפקיד עצמו בסרט נפלא של קן לואץ’ (מחפשים את אריק) המתכתב עם הפרשה הנל, ונבחר על ידי אוהדי המועדון הפופולרי ביותר בתבל לכדורגלן הגדול ביותר שלהם בכל הזמנים. אחת מהשנינויות המתוחכמות, חדות ומשעשעות ביותר בתולדות היצירתיות המופתית של אוהדי הכדורגל באנגליה, היא זו שהופיעה אז מעל שלטי חוצות, כרזות ופוסטרים ברחבי הממלכה: 1966 הייתה שנה נפלאה לכדורגל האנגלי – אריק קאנטונה נולד. זה איפוא הזמן לפראפרזה משלנו: 1994/5 הייתה עונה כבירה עבור אריק קאנטונה: היה לו זמן בשפע להכיר את עלונדון הטרי ולהיות מראשוני קוראיו. כמו על המגרש, אני משוכנע שהוא לא החמיץ את ההזדמנות.
