בסרט המקורי, משנת 1992, שיחקה גולדברג את הדמות הראשית, דולורס – זמרת בארים כושלת, שהייתה עדה למקרה רצח, שבוצע על ידי המאפיונר איתו היא ניהלה רומן. היא בורחת, מדווחת למשטרה וכתוצאה מעדותה היא נאלצת לשנות זהות כדי להגן על עצמה.
דמות המאפיונר הלבן המקורית שבסרט הופכת לדמות סרסור אפרו-אמריקני בשם שאנק, לבוש חליפה צבעונית פרובוקטיבית – והתלבושת של דולורס מציגה אותה כזמרת פאבים זולה. דמויות משנה שנויות במחלוקת נוספו, אך הנזירות והמנזר נשארו אותו דבר. את דמותה של דולורס מגלמת פטינה מילר, זמרת מוכשרת בעלת יכולות ווקאליות מרשימות, ולאורך שעתיים וחצי היא פורטת על מיתרי קולה ללא כל מאמץ, כשעליה לרוקן מצבור שירים כמעט בלתי נדלה. אך למזלה, היא לא הייתה צריכה להיכנס לנעלי המשחק הייחודיות של וופי, ומלבד שירתה, היא משחקת תפקיד מצועצע בסטייל של יצאנית שחומת עור בהארלם של שנות ה-90, שמספרת מידי פעם בדיחות בסגנון ‘פוזי הדוב’ מהחבובות.
מאמרים קשורים
הדמויות המוקצנות והמוחצנות מספקות את הסחורה המבדרת. את אם המנזר מגלמת השחקנית שילה הנקוק (בסרט זו הייתה מגי סמית’) ואת תפקיד מרי לזרוס משחקת ג’וליה סוטון – ששולפת את הגיגיה במקומות הנכונים. ההשקעה ניכרת בעיצוב התפאורה הנעה והרב מפלסית, המאפשרת זרימה של מעברי סצנות חלקים ומעוררי השראה. הכוריאוגרפיה היא ברובה סימטרית ומוקפדת והתלבושות מנצנצות בתאורה מתוחכמת.
את המוזיקה כתב אלן מנקן, שזכה בחייו בשמונה פרסי אוסקר על פסי קול שהלחין לסרטי וולט-דיסני ידועים, כמו ‘היפה והחיה’, וכצפוי מהרפרטואר שלו הוא החליט לייצר מקבץ שירים קליטים, להם נתן גוון של גוספל, רית’ם אנד בלוז מקפיץ, דיסקו וג’אז סליזי כנדרש. המוזיקה הסוחפת עולה בקנה אחד עם האופי התזזיתי של המופע, אך עקב ריבוי השירים אין אפילו מנגינה אחת לרפואה שנשארת לזמזום שאחרי. ככלל, המחזמר אינו מתיימר להיות משהו אחר מלבד להעביר ערב קליל ומבדר על צופיו ואת זה הוא עושה בהצלחה.
