החודש, לפני מאה שלמה, שני נוצרים מאמינים, האחד ראש ממשלה והשני שר חוץ, אישרו את מתן הצהרת בלפור לעם היהודי. באותה ממשלת אחדות לאומית, שהובילה את בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, היו שרים דתיים נוספים שהגדירו את עצמם כציונים בכל עצמותיהם. אחד מהן היה דרום-אפריקאי. אחר היה צפון-אירי. שלישי היה קנדי. רובם ככולם, בנים של כמרים שנותרו אלמונים במהלך כל השנים. והיה שם גם יהודי אחד, אדווין מונטגיו, והוא היחיד שהתנגד בתוקף למתן ההצהרה. כמוהו היו רבים מקרב ראשי הקהילה היהודית, בהם אפילו הרב הראשי הספרדי.
סמלי הוא, אם כן, שכעבור 100 שנה, את מפגן התמיכה הגדול ביותר ערכה הקהילה הנוצרית ברויאל אלברט הול, שהיה מלא מפה לפה, והעמיד בצל את כל האירועים האחרים שאורגנו על ידי הממסד היהודי בלונדון ומחוצה לה. בערב משלהב ובאווירה מחשמלת ב-7 בנובמבר, הביעו אלפי חוגגים את תמיכתם הבלתי מעורערת במדינת ישראל וברעיון הציוני באירוע בלתי נשכח כמותו נתקשה למצוא אפילו בישראל עצמה.
שנה שלמה עמלו הארגונים הנוצריים בבריטניה על הערב הזה. הם חברו יחדיו כדי להפיק אירוע בו ידובר עוד רבות. היו נאומים רבים, אבל את הטון העניקו המופעים הרבים על הבמה כאשר את הרקע המרהיב סיפקה מקהלה בת 250 זמרים וזמרות שהגיעה במיוחד מהולנד. רשימת האומנים הייתה ארוכה: אנסמבל הכליזמרים ״שיר״; להקות המחול הישראלי של ה-IDI; הכנר סרגיי פופוב; החלילנית ניקולה הוק; הזמרת הישראלית טלי קורן ועוד רבים אחרים.
גם בוב דילן לא נפקד מהרפרטואר
התוכנית נפתחה בהקראת הקטע מספר בראשית, בו מובטחת ארץ ישראל לאברהם אבינו. מקהלה שרה את ״שמחתי באומרים לי״ מספר תהילים. ההולנדים של מקהלת ״אדוראמוס״ שרו מוצארט. הרקדנים עלו על הבמה בלבוש יהודים מהשטעטל המזרח-אירופאי מהמאה ה-19, מלווים על ידי השלישייה של ״שיר״. ניקולה הוק חיללה את ״ירושלים״. תיאודור הרצל הופיע על הבמה והשמיע את רעיונותיו הראשוניים על מדינה יהודית בציון. טלי קורן שרה ״אלי אלי״… הקהל היה באקסטזה. רבים צהלו ״הללויה״ מדי פעם. אחרים הניפו דגלי כחול-לבן בין השורות.
לאחר מכן, שתי דמויות, האחת של בלפור והשנייה של וייצמן, ניהלו דיאלוג אודות עתידו של העם היהודי וניסוח ההצהרה הולך ומתגבש. אז, שני היסטוריונים סיפרו בקצרה לצופים על היום בו אושר המסמך. הלורד רוטשילד קיבל את 67 השורות המשנות את פני המזרח התיכון והעביר אותן לפדרציה הציונית בלונדון. האווירה הייתה טעונה אמונה. “ידו של אלוקים הייתה בהצהרה”, אמר המנהיג הלאומי של רשת הכנסיות הפנטקוסטיות ״אלים״. ג׳ולי דאון שרה את ״עיר האלוקים״ וטלי קורן בשמלת זהב מרהיבה השמיעה את שירה ״כוחות קסומים״ ומקנחת ב״ירושלים של זהב״ שהפך להמנון הבלתי רשמי של ההתכנסות.
את הנוכחות הבולטת ביותר באולם העניקו חברי הכנסיות השחורות בבריטניה. האהבה שלהם לישראל בלתי מוגבלת. התנ״ך הוא עבורם ההוכחה הניצחת לבעלות היהודית על הארץ. מדי שנה, אלפים מהם עולים לרגל והחיבוק שהם מעניקים לעם היהודי מאפיל על גילויי האנטישמיות של השנים האחרונות ומעמיד אותם באור אחר לחלוטין. המקהלה שלהם עלתה על הבמה והשמיעה מזמורים מספר תהילים. גם Forever young של בוב דילן לא נפקד מהרפרטואר. הרקדנים חזרו ושחזרו את תגובתם של יהודים בעיירה פולנית בשם סוקולקה למתן ההצהרה. סרטונים ישנים, מפות מלחמה ושיקופיות סיפרו על הקרב על באר שבע, ממנו נסללה הדרך לירושלים – שבשעריה נכנס הגנרל אלנבי. השנה הייתה כבר 1920 והקהילה היהודית בלונדון חגגה את הענקת המנדט לבריטים מטעם חבר העמים. אורח הכבוד היה חתן השמחה – בלפור בכבודו ובעצמו.
ההבטחה שהופרה
ואז הגיע החלק המעניין של המפגן – הבגידה. כן, כך כינו זאת המארגנים ללא כחל וסרק. זהו סיפור הבגידה הבריטית בהצהרה שהם עצמם העניקו לעם היהודי, הבגידה של שנות ה-30′ בקבינט של ראש הממשלה לויד ג׳ורג׳, והפניית העורף לבלפור ויוזמתו המדינית. הכנר סרגיי פופוב ליווה הקראת כתב אישום אודות הבטחה שהופרה עוד לפני שהוגשמה. קלייב ארקהארט, הכומר הבכיר מכנסיית ״מלכות אמונה״, התנצל בשמה של מי שהייתה האומה החזקה ביותר בעולם באותה תקופה. מארגני הטקס לא מצמצו. בריטניה תקעה סכין בגבו של העם היהודי. ״רוב רובו של הממסד הצבאי היה פרו-ערבי״, נכתב בחוברת החגיגית שנמכרה לרגל האירוע. ״לאחר פרעות תרפ״ט בהם נרצחו 139, הבריטים הגיבו בגירוש יהודי חברון״, הוסיף ה״אני מאשים״ ולא החסיר את העובדה המצמררת מכול: ״אלפי יהודים שיכלו להגיע לארץ המובטחת נספו במחנות מוות נאצים. לבריטים יש דם על הידיים ואף פעם הם לא הודו בכך…״.
אבל העם היהודי כבר היה נחוש להגשים את חלומו הציוני וכאשר ניק גריי, מנחה האירוע והרוח החיה של הערב כולו, השמיע את השנה “1948” הקהל משמיע אנחת רווחה קולנית המהדהדת בחלל האולם העצום. מרגע זה ואילך יתמכו הנוצרים לא רק בעם היהודי, אלא במדינה עליה הם הכריזו ועל בנייתה הם שקדו. אהבה ללא תנאי וכזאת שאינה תלויה בדבר? תמיכה בלתי מוגבלת בישראל ואפילו הכרה בזכותה לשלוט ביהודה ושומרון? כדי לשמוע את המוזיקה הזאת היה צריך להגיע ל״רויאל אלברט הול״.
היכונו לחגיגות ה-70 ברויאל אלברט הול
השגריר מארק רגב התקבל בשאגות שמחה כאילו היה כוכב פופ והתקבלה תחושה שישראל היא אור לגויים ולנצח תישאר כזאת. וייצמן המדען הציל את הצבא הבריטי מפורענות. האוכלוסייה הערבית קיבלה את ההצהרה בשורה של פוגרומים משלה נגד החלוצים היהודים והיישוב הישן כאיד. החוגגים ראו באמונתם המשך טבעי לרוח ההצהרה ואקט מוסרי נוצרי כלפי העם היהודי לאחר אלפי שנים של רדיפות.
ולבסוף, כאילו על מנת להמחיש את שותפות הגורל, נוגנו שני ההמנונים הלאומיים. אודרי, מעריצה שחורה שלא פסקה להניף את הדגל הישראלי, השביעה אותי להגיע לאירוע שעמד להתקיים כעבור ארבעה ימים בכנסייתה בדרום לונדון ״כדי לחגוג את הנס הזה ששמו ישראל״. והיא גם לא שכחה להזכיר לי שבשנה הבאה ברויאל אלברט הול היא תחגוג עם חברותיה 70 שנה למדינה. וכן, גם ערב זה צפוי להיות בלתי נשכח.
