כשמעריצי הארי פוטר שמעו על סיפור חדש בסדרה, הם לא הצליחו להבין איך הוא יכול להתאים לקאנון, לאחר הסיום האבסולוטי של הספר האחרון – ״הארי פוטר ואוצרות המוות״. תיאוריות רבות עלו, אך תחושתם הייתה תקווה מהולה בציפייה לנורא מכל – שיוצרת הסדרה, ג'יי קיי רולינג, פשוט מנסה לחלוב את הטיפות האחרונות של מעריציה המרכזיים, שהופכים ל״מבוגרים מדי בשביל זה״. ואכן, המחזה ״הארי פוטר והילד המקולל״, שמציג בימים אלה בתיאטרון פאלאס, יצא בדיוק בחלון ההזדמנויות הזה, בו הדור שגדל על הסדרה עוד מוכן להוציא כסף (ואף אלפי פאונדים באתרי מכירות הכרטיסים הלא רשמיים) על חלומות הילדות שלו. מבחינה שיווקית, המחזה מתפקד באופן דומה לסרטי "מלחמת הכוכבים" החדשים – הוא מעורר מחדש חלומות שנשכחו ומאפשר לדורות הבאים להתחבר לסדרה שאינה צוברת תאוצה עוד.
בדיחות פרטיות מקהילת המעריצים
אך עם כל החששות, ״הילד המקולל״ הוא ללא ספק חלק מהקאנון. קו העלילה המרכזי לא עוקב אחר החיים אחרי הבסתו של אדון האופל, אלא אחר הניסיון להביס את אותו בפעם האחרונה באמת, מה שמבהיר נושא חשוב לאין שיעור על הארי פוטר; זה בעצם לא הסיפור של הארי, כמו שהוא של הלורד וולדמורט.
המחזה יוצא מנקודת הנחה שכל הצופים בו מכירים כבר את כל הפרטים על בוריים, ומאפשר לעצמו להתבדח על חשבון הדמויות ואף משלב בדיחות פרטיות שקיימות ב"פאנדום" (Fandom, קהילת המעריצים). העלילה מגוללת את חייהם של דור ההמשך הלומד בהוגוורטס, 19 שנה לאחר סיום הספר האחרון בסדרה, ונפתחת ברציף תשע ושלושה רבעים בתחנת קינגס קרוס. כשאלבוס (סם קלמט), בנו של הארי פוטר (ג'יימי פרקר), מוקנט על כך שהוא עשוי להתמיין לבית סלית׳רין – האויב לבית גריפינדור, אליו משויכים כל בני המשפחה עד כה. כשאלבוס מתחיל לדאוג, אביו עונה לו בתקיפות: "אלבוס סוורוס, שמך נקרא אחר שני מנהלים של הוגוורטס. אחד מהם היה חבר בבית סלית׳רין, והוא כנראה היה האדם האמיץ ביותר שאי פעם הכרתי״. מדובר כמובן בסוורוס סנייפ, דמות סלית׳רינית שהתגלתה כטובה בספר האחרון בסדרה.
העלילה ממשיכה עם תהפוכות וקרעים משפחתיים, מרד ומתחים בין הדורות, החלטות מטופשות הרות גורל, חרושת שמועות מלחששות ונסיעות במרחבי הזמן. אבל מעבר לכך, חייהם הם גם חיים רגילים בעולם של אחרי המלחמה, עם הורים שעובדים בעבודות משעממות ובירוקרטיות במשרד הקסמים; זאת, כמובן, עד שהצלקת הידועה מתחילה לכאוב.
השחקנים גדלו בעצמם על הארי פוטר
השחקנים מצליחים לייצג את הדמויות באופן מופתי. הם לא רק פועלים לפי תסריט חם ומרגש, אלא הם גם בעלי כימיה חסרת תקדים, שזו נקודת חוזקה של המחזה: השחקנים עצמם, בדומה לסרטים, גדלו על הארי פוטר. ההיכרות של השחקנים עם הקאנון, באופן דומה להיכרות של המעריצים, הובילה להבנה עמוקה של הנפשות הפועלות והעולם הפנימי של הדמויות.
ליהוק השחקנים, שכלל צוות של למעלה מ-30 איש, הוא מושלם. במיוחד בולטת נומה דומזווני, שמגלמת בהצלחה יתרה את הרמיוני, ושחוללה סערה אינטרנטית בגלל צבע עורה. המלהגים טענו כי הרמיוני היא דמות לבנה באופן מובהק והניסיון להפוך אותה לשחורה למען התקינות הפוליטית הוא פגיעה ביצירה המקורית. כמובן, יש לזכור כי בכל ניסיון לשנות את גזעה של דמות לבנה הקהילה האינטרנטית רועשת וגועשת, סביר להניח מתוך גזענות גרידא (בדומה לליהוק הטרי של השחקנית השחורה זנדאיה בתור מרי ג׳יין האייקונית מסדרת ספיידרמן, שעדיין מעורר כעס בקרב מעריצים).
לעומת זאת, אמה ווטסון (הרמיוני המקורית בסרטים) נתנה את ברכתה וג׳יי קיי רולינג טענה ש״מעולם לא הוזכר בספרים שהרמיוני לבנה״. אבל זו כמובן התחמקות מהתשובה האמיתית – עם צמיחת המודעות לגזענות ולייצוג בתקשורת ובתרבות הפופולרית, יחד עם קיתונות הביקורת שחוותה רולינג על עצם העובדה שכל הדמויות החשובות בספרים שלה הן לבנות, למעט למספר קטן של דמויות שנדחק הצידה בסיפור הכללי, גרמו לה לאפשר את השינוי האתני למען הסדר הטוב.
גם הדמויות החדשות עובדות, ואפילו התפניות הצפויות בעלילה לא היו כל כך צפויות הודות לכישרון השחקנים, תפאורה יוצאת מן הכלל, אפקטים ופעלולים אדירים וגם הודות לעובדה שמדובר במחזה ולא בספר.
ראוי גם לציין לשבח את הפסקול, שהולחן על ידי המוזיקאית והמפיקה המפורסמת אימוג׳ן היפ. לא קל להעביר סיפור כל כך על-טבעי למחזה – מרחב הפעולה מבחינת אפקטים ואווירה לא פתוח לרווחה כמו בסרט (ועל אחת כמה וכמה בספר). אך עבודתם של אנשי התפאורה, הפעלולים והמלחינה היפ הפכו את הסיטואציות הכי פחות מעוגנות במציאות לאמינות, והצליחו לחלץ רגשות עזים מהקהל, עד כדי כך שמופעל לחץ על היפ לשחרר את הפסקול כאלבום.
הוצאת הספר מרגישה כמו תרמית
למרבה האכזבה, כשמתחילים לקרוא את הספר, שיצא בסוף חודש יולי האחרון – שהוא התסריט מהחזרה הגנרלית במהדורה מודפסת – חורי העלילה הרבים והטלאת העובדות הזולה זועקים מהדפים. למרות שרולינג ייעצה וחשבה על הרעיון הכללי, המחזה עצמו נכתב על ידי המחזאי ג׳ק ת׳ורן בעזרתו של הבמאי ג׳ון טיפאני. ללא השחקנים והוויזואליות, זהו אינו עוד ספר של רולינג – ״הילד המקולל״ הוא מחזה לכל דבר שמתאים רק לבמה. כשקוראים אותו, ההסברים העמוקים נראים שטחיים וילדותיים, הבדיחות סרות טעם, וההיגיון הפנימי של הסיפור נראה רחוק שנות אור מהעומק של הספרים עצמם. עבור מי שלא יכול להרשות לעצמו לצפות במחזה שובר קופות בווסט-אנד, התחושה היא שמדובר בתרמית, ובהסרתם של האלמנטים התיאטרליים, הדור המקורי ייאלץ לדחות את הסיפור במקרה הטוב, או להתעלם ממנו במקרה הרע.
המחזה עצמו הוא חוויה עוצמתית וקבוצתית שיכולה לקרות רק עכשיו, כשהארי פוטר הוא סיפור קאלט. חלוקתו לשני חלקים בימים שונים מותירה טעם של עוד בפה, באופן שלא יאפשר לכם להתרכז ביום העבודה שבין החלקים. ביציאה מהתיאטרון, אין צופה שלא הרגיש כאילו יצא מתוך חוויה על-חושית, שמזכירה מעין פלאשבק לילדות. הקהל היה שקוע במלואו במתרחש, הפסיד נשימה כשסוהרסנים פטרלו מעל המושבים, השתנק בכל טוויסט בעלילה, וצחק בקול אחרי כל בדיחה. למרות הביקורות, פועל המחזה הזה לא יכול להידחס לשעתיים וחצי. שני החלקים היו פתרון מוצלח שאפשר לסיפור להתפתל בצורה "רולינגית" אופיינית, ואפילו לאחר חמש שעות עדיין נותרו חורים בעלילה שבחלקם נבעו, כך נדמה, ממחסור בזמן.
אם יש באפשרותכם לצפות בהצגה, אל תמתינו ורוצו לרכוש כרטיס. כל הכרטיסים הרשמיים נמכרו מראש, אך תוכלו לנסות את האתר הרשמי של המחזה, שמשחרר מדי יום שישי ב-13:00 לא פחות מ-40 כרטיסים ב-£40 לשבוע שאחרי, אך הם נגמרים מהר מאוד.
פרטי ההצגה "הארי פוטר והילד המקולל" בלונדון
איפה: תיאטרון פאלאס, לונדון.
כתובת: Palace Theatre, 113 Shaftesbury Ave, W1D 5AY
קנו כרטיסים כאן.
