ראש השנה הוא זמן למחשבות נפש ולמבט קדימה עם תקווה לעתיד טוב יותר מבחינה אישית וחברתית. תורת הקבלה מסבירה שכל אחד מאתנו אחראי אישית להצלחתו או לכישלונו. אם נרצה ליצור מציאות אחרת טובה וצודקת יותר – זה תלוי רק בנו, בשאיפתנו לשינוי, להתפתחות ולצמיחה. הנדר שנדרנו כעת נושא פניו אל העתיד. למעשה אלו אמורים להיות חגים מאוד אופטימיים בהם נייחל שהשנה הבאה עלינו לטובה – תהיה טובה יותר, מתוקה כדבש ופורייה כרימון. שנה בה נגשים משאלות לב וניצור לנו עולם טוב יותר. ואני שואלת את עצמי: מי זה לנו?
על-פי המסורת היהודית ראש השנה, שלא כמו חגי ישראל האחרים, אינו חג של עם ישראל בלבד. ראש השנה מציין את בריאת העולם ולכן הוא יום חג אוניברסלי ונוגע לכל בני האדם בעולם. כל אדם נידון בראש השנה על מעשיו בשנה שחלפה. אבל כשאני מתבוננת סביבי אני לא מבינה איך בגלל התנוולותו של העולם השלישי, הכרסום בערכי הדמוקרטיה ותחלואיה המתרחבים של החברה המערבית – הופך העולם משנה לשנה למקום פחות בטוח, מוגן ואהוב עבורי. אני משתוממת איך מנגד לכף התקווה הטובה ולכוונות, מתרוממת ועולה הזוועה. איך מתעורר לו היצר הרע, ממציא את עצמו ומתעצם. איך אפשר להישאר אופטימי בעולם בו הערך היחיד שיש לו ערך הוא הכסף. שתרבות הצריכה מעוורת, שהסגידה למותרות מסנוורת, שהשאיפה לכוח משחיתה ושהביריונות מסתתרת תחת מסווה של דת.
איך מצליחים אותם בני אדם שנבראו בצלם אחד להמציא זוועות חדשות ואכזריות כנשק נגד בני מינם. איפה נפגשים החלומות שלהם ושלי? אין לי תשובה. אני רק יודעת שהרבה חלומות של ילדים תמימים שנגדעו באכזריות משוועת בבית ספר אחד בבאסלן הצליחו לזעזע את העולם. ואני תקווה שהם יצליחו לנער את האבק ממילים כמו אחווה, שוויון, אכפתיות וחמלה – ושנשלב אותן בתפילות של ראש השנה כדי להשיג את אותם יעדים חברתיים משותפים שאיבדנו בדרך אל העושר.
