בין השישי לשביעי

כשחשבתי על הפרויקט שאני רוצה ליצור לעלונדון, ידעתי שלציון שנה למלחמה כל טקס יהיה מרגש יותר מהאחר, שהכאב האין סופי של משפחות החטופים עדיין לנגד עינינו בכל מהדורת חדשות, שסיפורי החטופות שחזרו משם צרובים בליבנו, שההספדים על טובי בנינו לא מפסיקים להיכתב יום יום, וזה קשה מנשוא. הטרגדיות גדולות כל כך, הפצעים עמוקים כל כך, ואנו לא רואים מתי יגלידו, ואיך?  

איך מציינים את יום השנה למלחמה שעדיין מתקיימת, איך כותבים זיכרון שהוא עדיין מציאות שאנו חיים בה, ואיך אנחנו כקהילה נלווה ונחווה את היום הזה כמו את כל השנה האחרונה, מרחוק, מעבר לים, כשרסיסי ליבינו זורמים בנהרות אדומים של כאב כל הדרך שמובילה למדינת ישראל.  

לפרויקט מיוחד זה שמביא את קולות הנשים בקהילה שלנו פניתי לנשים (בגילאים שונים, ומתחומים שונים) – קודם כל כי אני אישה, שנית כמחווה ברורה לנשים שקולן במלחמה אינו מספיק דומיננטי, לזכר הנשים שקולן דמם במלחמה, ולחיי הנשים שנשארו בעורף כשבני זוגן בחזית. כל כך הרבה נשים משמעותיות ועוצמתיות וכל כך מעט קולות שלהן בניהול וקבלת החלטות בשנה האחרונה. 

רציתי לשמוע איך הרגיש ה-6 באוקטובר יום שישי ואיפה תפס אותן ה-7 באוקטובר, היום השביעי בשבוע. הופתעתי משיתוף הפעולה המהיר, כמעט כולן חששו שהסיפור שלהן קטן מדי, או לא טראגי ״מספיק״ ביחס לסיפורים שמציפים אותנו מאז אותה שבת.  

אני מאמינה שדווקא הסיפורים הקטנים שלנו סביב המלחמה הזאת חייבים לקבל במה, ולעטוף בהזדהות כואבת ולחזק אותנו כקהילה.  

שלושה סיפורים מרגשים מתפרסמים הפעם בגילון המודפס אבל הפרויקט ממשיך וסיפורים נוספים מתפרסמים גם באתר עלונדון.נט. אם יש לכן סיפור שתרצו לתעד, נשמח לשמוע מכן. 

שלוש מאות ניירות אוריגמי 

חמוטל אייזקס 

“תל אביב. צהריים. 6.10 אמא שלי נפלה ושברה את הקרסול” 

אני בביקור בארץ, אמא שלי נפלה ושברה את הקרסול. היא בדירה תל אביבית בבניין בלי מעלית בקומה השלישית. כדי לאפשר לה התניידות קלה יותר בדירה, חייבים להוריד מחיצת גבס ואני צריכה לפנות מאות ספרים, ציורים, ניירת, חפצים, שלכל אחד מהם שייך סיפור מחיינו. 
אין לאמא שואב אבק, היא טוענת שהיא מתנגדת לקונספט. 

אבל ביום שישי, ה-6 באוקטובר, היא פתאום משנה את דעתה, ומבקשת שאלך לקנות לה דייסון. מהר, לפני שנסגרות החנויות לשבת. הגעתי עשר דקות לפני הסגירה לחנות קטנה ברמת גן, וקניתי. 
זה ערב שבת ללא ארוחה משפחתית גדולה, רק אמא שלי ואני. מחר בערב אני אמורה לחזור ללונדון, לילדים שלי שמחכים בבית. 
גם הערב אני ממשיכה לקפל עשרות יחידות נייר צבעוניות, לכדור אוריגמי גדול שאני מתכננת להביא כמתנה לאבא שלי מחר. הן כבר מוכנות ונותר לי רק לחבר ביניהן, זו אמנם עבודה של שעות אבל אני מקווה שאספיק לסיים את היצירה הזאת מחר לפני שאני נוסעת. 

בבוקר תבוא חברתי ראניה לבקר אותנו. חברה קרובה ואהובה שלי, פלסטינאית, שגרה בבית ג’אלה. בביקורים אחרים שלי, אני מודה שקרה שביקרתי אותה בביתה ברשות. בביקור הזה הייתי עסוקה מדי בטיפול בדירה של אימא. הילדים שלה לומדים בבית הספר הבינלאומי בבית לחם, והיום החופשי שלהם הוא יום ראשון. היא מתכננת לשים אותם בבית הספר ולנסוע אלינו לתל אביב. אנחנו מתכננות מפגש בוקר, תבוא גם אחותי מיפו, בת דודתי והילד שלה ממעוז אביב. מתרגשות, כי במפגשים האלה אנחנו מרגישות שיצאנו מהמטריקס. שיכולה להיות כל מלחמה, שיכול להיות כל מתח, אבל בבועה שלנו יש אהבה, אחווה נשית ושלום. 

בשש וחצי בבוקר, אימא שלי נגשת אליי, אני ישנה ממש עמוק, ואני שומעת אותה מזיזה את ההליכון בשקט מכוון, לוחשת: “חמוטלי,  אני לא רוצה שתבהלי, אל תקפצי מהמיטה, פשוט יש אזעקות, כבר שומעים אותן מרחוק” אני קמה. בראש שלי עוברת המחשבה הרגילה שעוברת כשיש אזעקות כשאני בארץ. 
“חוויה ישראלית”. אנחנו לא יכולות לרדת למקלט, גם אם היינו רוצות. אימא לא מסוגלת לרדת במדרגות בשום אופן. אין ממ”ד בדירה. אז אנחנו יושבות במטבח ושותות קפה. 

רבע לשבע בבוקר. מתחילות אזעקות גם בתל אביב  כנראה ששתינו בהכחשה? אנחנו נשארות ישובות ליד השולחן במטבח, עם הקפה והאוריגמי, משתדלות להתעלם ממה שקורה מסביב. לא ידעתי עד כמה אנחנו נאיביות, ואופטימיות. ראניה שולחת לי הודעה. השעה שמונה ורבע בבוקר. היא השאירה את הילדים בבית הספר בבית לחם, ונסעה רגע הביתה לאסוף שקית תמרים, מהעץ של ההורים שלה בירושלים. כשעצרה את המכונית ליד הבית, חטפה כאב גב פתאומי, ולא יכלה לצאת מהמכונית. 
היא כותבת לי “אני לא מאמינה! אני אפספס אותך בביקור הזה!” 

עשר דקות אח”כ כבר מכריזים ברשות על מצב חירום ועוצר. והיא כותבת לי : “לחשוב שנכנסתי למכונית הקטנה והאדומה שלי, ועמדתי לעבור את המחסום” יש לי קבוצת ווצאפ בשם ״הסקפטיות״ ולאט לאט מתחילות להגיע ההודעות ההזויות ביותר: מחסום ארז נפרץ; חדירת מחבלים; טבח במסיבת טבע.. אני מסתכלת על אימא שלי. היא צופה בטלוויזיה. לשם טרם הגיעו ההודעות האלה. 
להגיד לה? לבשר את הדבר הנורא הזה? אולי אלה כל מני הזויים ששולחים את ההודעות האלה? 
הרי לא ייתכן שזה נכון. “אימא” אני אומרת בשקט “הסקפטיות כותבות שמחסום ארז נפרץ”. עוברת עוד חצי שעה. האזעקות ממשיכות. בומים חזקים.  “בואי אימא, שבי איתי מאחורי הפלדלת לפחות” ״לא״, היא לא מסכימה. היא שוטפת כלים כדי שאם ייפול טיל, ויראו אותנו בטלוויזיה, לפחות הכיור לא יהיה מלא בכלים. כן, היא אמיתית לגמרי.  הפער בין החדשות להודעות בוואטס אפ לא מניח לי. אימא חוזרת מחדר השינה בשמלה יפה ועגילים. היא באמת רוצה להיות מוכנה לשידור בטלוויזיה. 

איך לעזאזל אסע מכאן ואשאיר אותה פה לבד 

300 ניירות האוריגמי שאני מקפלת כבר גדול מספיק בשביל להיות כובע קטן, אמא שלי חובשת אותו ומבקשת להצטלם איתו כמו קישוט על הראש. 
אני מחייכת וחושבת בלב, מדוע לא שומעים את חיל האוויר? מדוע לא מדווחים בטלוויזיה על תנועה של כוחות הביטחון? יש לנו משפחה בשדרות, הם דתיים מאד, ולא ידוע לנו מה שלומם. אמא שלי מביטה בי עם כובע האוריגמי ועושה פרצוף מצחיק. ״איך לעזאזל אסע מכאן ואשאיר אותה פה לבד?״ 

אין לי ברירה. גם לחברה שלי שמעלה פוסט בפייסבוק אין ברירה. אני קוראת את מילותיה ולא מאמינה. האחיינים שלה איתה בטלפון. הם מתחבאים בארון בממ”ד . הוריהם נרצחו. היא כותבת את זה בפוסט בפייסבוק…? אני קוראת לאמי את הפוסט, אנחנו מביטות זו בזו. היא מורידה את הכובע מראשה ושואלת בכאב, מה לכל הרוחות קורה שם? אני כבר לא יכולה לשבת. אני קמה לשאוב את הארונות, יש דייסון חדש, אני חייבת.  הלוואי ויכולתי לשאוב איתו גם את החרדה שמשתלטת לי על הגוף. אני חוזרת לאוריגמי. המונוטוניות של הקיפול מרגיעה אותי. אני מקווה שתהיה לי טיסה לחזור עליה הביתה. האם זו באמת התקווה שלי?  

ערב. האוריגמי מוכן. התיק שלי ארוז. אבא מחכה לי למטה. אני מחבקת את אמא שלי; “קשה לי לעזוב אותך”. אני נכנסת למכונית של אבא שלי. נותנת לו את יצירת האוריגמי שלי. באמת, זה דגם מיוחד. 300 ניירות שמקופלים כל אחד ומורכבים, ל300 פירמידות משולשות, שיוצרות כדור נייר יפיפה. אני לא יודעת אם אבא מצליח להתרגש ולשמוח, אני לא מצליחה. מרגישה שהלב שלי קפא ולא יודע להרגיש יותר. כשאני עולה לטיסה, אני מקבלת הודעה מראניה: “הם רוצים שנשנא זה את זה. אבל אנחנו נאהב יותר, ויותר לעומק” 

חריימה 

עדי גורטלר 

“לונדון. שישי, 6.10. הכנתי בפעם הראשונה חריימה” 

חזרתי מהעבודה, אחרי יום שלם של חזרות עם שחקנים, גמורה ועצובה שאין לי ארוחת שישי.  

התקשרתי לחברה שתתן לי את המתכון שלה לחריימה. סיפרתי לה על הפרויקט החדש עם קבוצת השחקנים הצעירים בתיאטרון, וכמה זה מרגש איך לונדון מפגישה אותי עם א.נשים שכנראה לא הייתי פוגשת בארץ- מהבחורה הבריטית-סודנית, או הבחור הבריטי-איראני המהמם שבחיים לא זז אבל כמה עוצמה יש לו בגוף.  

כמה אני נבהלת תמיד ממפגש ראשון ומה אם ישאלו אותי מאיפה אני, ואיך אני רוצה קודם להציג את העבודה שלי ואז אחרי שמכירים אותי, לחשוף מאיפה אני באה. שלא ישפטו אותי בגלל איפה שנולדתי וגדלתי, אלא קודם יכירו אותי כאדם, ואז איזה דרכון אני מחזיקה.  

נכנסתי למלאכת הבישול, משהו שיחסית חדש לי בגוף. יש משהו בלגור לבד בלונדון, ימי השישי האלה, רחוק מהמשפחה והחברים, שדחפו אותי למטבח. אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, לא? כל תנועה שהיא. אז היא העבירה לי, בהנחיות של דור שני למאמא מרוקאית מתורגלת: 

חריימה –  דג סלמון/אמנון/בס או כל סוג דג אחר; פלפל אדום חתוך לרצועות; פלפל חריף ירוק, לא חייב.  (לא הבנתי, מה את מתנשאת עלי? אני אמנם ג׳ינג׳ית עם נמשים אבל אוכלת חריף כפרה). 

אחרי שהיא המשיכה ברשימת תבלינים שלא נגמרת ואני אכן ״פתחתי״ כל אחד מהם במחבת בכמות שמן שלא היתה מביישת את בית המקדש בימיו הטובים… חיכיתי בחוסר סבלנות שהחריימה יהיה מוכן. 

להגיד שיצא טעים, זו תהיה הפרזה, אבל היה לי מה לאכול באותו ערב, הדלקתי נרות שישי והערב הרגיש אפילו חגיגי קצת. הלכתי לישון שבעה ומותשת מהיום הארוך והבישולים. עם קצת גאווה בלב על היום העמוס והמרגש, על הדג בשישי שהזכיר לי שאני יכולה לייצר לעצמי בית, ושחרור בגוף שהנה הסופ״ש הגיע.  

קמתי ב-10 בבוקר. הדג מאוד עייף אותי כנראה.  יחד עם הקפה אני מבינה מקבוצת החברות מהתיכון בוואטסאפ שמשהו קרה. זו כבר לא הודעת  ה״כולם בסדר?״ שכבר למדתי להתרגל אליה לצערי. 

המילים ״ברחנו״, ״לא שמענו מהמשפחה״, ״הוקפץ״, ״חדירה״, ״מסיבה״ מתחילות להסתדר מול העיניים בכאוס מוחלט.  

בפירואט (הסיבוב על רגל אחת שבלרינות עושות) הדבר החשוב ביותר הוא להשאר בפוקוס על נקודה אחת בסוף כל סיבוב. או בתחילתו, תלוי מאיפה סופרים. לא הצלחתי להשאר בפוקוס. ברגע אחד, האוויר יצא מהריאות. הגוף כולו התכווץ. כמו פירואט שאיבד שליטה והתרסק לכל עבר. 

התאספנו כמו תנועה טבעית בטבע כל החברים הישראלים בלונדון יחד בסלון של חרים. הטלויזיה פתוחה, העיניים נפוחות וכואבות. הידיעות לא מפסיקות לזרום. השמועות רצות בין הטלפונים המצפצפים. וככה העברנו את שבת וראשון. הלומים. מפוחדים. דואגים. חרדים.  

מסעות בטיוב עם טישו ופחד לא רציונלי  

ראשון בערב הגיע ומחר אני מלמדת. איך אני אעמוד מחר מול שלוש  

קבוצות של סטודנטים, להעביר להם שיעור תנועה על נשימה, איך אני מראה להם פירואט, איך אני מוציאה את הדרכון שלי ומראה להם מאיפה אני? 

אספתי את עצמי ויצאתי לדרך.  בטיוב. העיתונים שכולם החזיקו לא אפשרו לי להתנתק לרגע. ניסיתי לקרוא את שפת הגוף שלהם, להבין מה הם חושבים. לנסות לזהות אם הם יודעים מי אני ומאיפה אני. אם הם רואים את העיניים הנפוחות שלי. אם הם עושים אחד ועוד אחד. התינוק שצחק בטיוב עם אבא שלו שברו אותי סופית. ככה התחילה השגרה החדשה. מסעות בטיוב עם טישו ופחד לא רציונלי. קבוע. 

כשהגיע יום שישי עם קבוצת השחקנים הצעירה. שקלתי לבטל. הם פגשו אותי רק לפני שבוע. איך אחזיק שלוש שעות איתם עם כל העדכונים החדשים, עם החבר בבית חולים, עם המציאות המקבילה שחיה בתוכי. הגעתי לחדר ובכיתי. הסטודנט הבריטי מוסלמי ניגש אלי ואמר ״את רוצה חיבוק? שתדעי שאני אוטיסט ואומרים שאני מחבק בצורה מדהימה״. ואכן, זה היה חיבוק מדהים. אחת השחקניות סיפרה על המשפחה שלה שנמצאת בעזה  וברגע אחד המרחב נהיה אוניברסלי אך אישי, מכיל כאב מכל כיוון וצד.  

היום האמפתיה והעניין במסדרונות הסטודיו כבר פסקו. הביקורת הלכה וגדלה ככל שהמבצע הצבאי הלך והעמיק. ההערות התחילו לצוף, הדגלים להתנפנף, צווארים התעטפו בכאפיות, והופיעו הסיכות על הז׳קטים. הרגשתי איך אני הולכת ונסגרת עם הכאב והמחשבה ש״זר לא יבין״. החברים הישראלים נהיו מקור הכוח הלונדוני היחידי, מלבד המטבח כמובן, החלות של יום שישי, מרק העוף שלאמא שלמדתי לבשל ואטריות הביצים של פסח של סבתא גיטל ז״ל. חריימה אני לא מבשלת מאז ה6.10, הוא יצא מהתפריט, ולא יחזור.  

תקווה 

תהילה דרמון 

“לונדון 6.10. ערב שמחת תורה” 

לפני 10 ימים עברנו מברלין ללונדון. הבית שלי עדיין מלא קופסאות בכל מקום, מזוודות בלי ארונות, אנחנו מנסים לבנות מחדש את החיים.  

ערב שישי, אנחנו חוגגים בבית הכנסת את שמחת תורה, מכירים עוד אנשים ומשפחות חמודות ואוכלים יחד ארוחת חג ממש מרגשת, הייתה באוויר תחושה טובה ומלאת התרגשות לקראת העתיד והבאות… 

בשמחת תורה, בשבת בבוקר, זה תפס אותנו בחג כמובן כמו כולם בהלם מוחלט.  

נתנאל התכונן ללכת לבית כנסת ותכננו שאני אצטרף בהמשך עם הילדים, אנחנו מנותקים כי אנחנו שומרים את החג אבל הטלפון שעל שקט לא מפסיק להבהב, שיחות מהקהילה בברלין, ומהצוות שלנו במטה. אני מתחילה לחשוש מאוד שאולי משהו קורה אצלנו במרכז הקהילתי ״צוזאמן״ מברלין. 

לבסוף ענינו ומה שאנחנו שומעים נשמע מאוד דמיוני ולא הגיוני. לא האמנתי למה שאני שומעת, יותר נכון לא רציתי להאמין. אני מיד מתחילה לבכות, הילדים מאוד נבהלים, ואני מנסה להרגיע אותם ואת עצמי בו זמנית. 

אנחנו מקבלים החלטה ומודיעים מיד לכל הצוותים להוריד מכל הקהילות והמרכזים שלנו ב-ICE את כל האירועים שיש ברשתות ובאתרים, ולנסות למצוא מהר ככל האפשר פסיכולוגים ישראלים בקהילות, על מנת לתת מענה ראשוני למי שצריך וליצור מפגשי שיח קהילתיים. אני מסיימת את השיחה ואנחנו מנסים להמשיך איכשהו את החג הולכים לחברים ישראלים קרובים היחידים שהספקנו להכיר, ומגלים שאנחנו לא היחידים שמגיעים אליהם בדאגה עמוקה. כמה אנשי צבא שהגיעו, מקבלים צווים לטוס לארץ ולהתגייס למלחמה… 

הנשים נפרדות מהגברים שכבר מחפשים כרטיסי טיסה, במוצאי שבת כבר הבנו יותר את התמונה המזעזעת, הכואבת והבלתי נתפסת של הטרגדיה הזו שפקדה אותנו.  

ביום ראשון למחרת לצערי כבר לא שמרנו את החג, פיקוח נפש ממעלה ראשונה. הקהילות הישראליות שאני אמונה עליהן צריכות אותי ואת הצוותים שלנו. בחמש בבוקר כבר ישבתי לכתוב פרוייקט להגשה לקרנות כדי לקבל עזרה ותמיכה בקהילות הישראליות באירופה. אני מנסה לג’נגל בין העבודה, הבית והדמעות שלא מפסיקות לזלוג. לא הפסקתי להסתכל על הילדים שלי על תמימותם הקסומה, הם היו מבולבלים ומודאגים מכך שאנחנו לא חוגגים בבית כנסת את היום האחרון של החג.  

יצרנו מיצגים בכל קהילה  

אני נשאבת לעשייה בארגון, זה עוזר לי להתמודד עם כל הרגשות והמחשבות שהשתלטו עליי.  

אני חייבת להקים יוזמות תמיכה, אני יודעת על בשרי כרגע, כמה תמיכה חשובה ואני חייבת לייצר אותה בקהילות התחושה שאני מייצרת תמיכה שומרת עליי. העיקר להיות עסוקה ולא לחשוב, לא להיות במדיה ולא לדעת ולראות. מתעסקת בשטח, בצרכים ובעיקר לא לחשוב.  

הקמנו חמ”לים שנתנו מענה לקהילות ולישראלים שהגיעו בהמוניהם מהארץ וחיפשו מיד מקום ישראלי שקט להרגע קצת ממה שחוו בארץ. קלטנו אותם ויצרנו קייטנות בכל הקהילות שלנו שנתנו מענה לכל עשרות המשפחות והישראלים החדשים שהגיעו לתקופת זמן לא ידוע.  שום דבר לא היה ידוע, לא היה במה להאחז, אז נאחזתי בדבר היחיד שהיה ידוע וזו היכולת שלי לעזור ביצירת רשת תמיכה גדולה ככל האפשר. רשת שהייתי רוצה בעצם לעצמי, כדי לתמוך בסערת הרגשות שהיתה בתוכי. 

הצוותים שלנו בכל אירופה קיבלו את הישראלים הרבים, עזרו להם למצוא דירות, אספו בגדים מחברי הקהילה, חלק ממשפחות מהעוטף ומהצפון הגיעו ללא ציוד והזדקקו למעילים, משחקים לילדים ועוד.. יצרנו מיצגים בכל קהילה, עוררנו את המודעות למצב שלנו על כל רבדיו, מצב שעדיין לא הסתיים. 

ביום הייתי יזמית, אשת עשיה, מנהלת שבונה עם הצוותים שלה חומות הגנה, עטיפות של חום ואהבה, מעגלי שיח, תמיכה אין סופית בבילבול. אבל בלילות אחרי שהילדים היו נרדמים סוף סוף, ואני הייתי מתיישבת לרגע בשקט, והכל היה צף. החרדה שמעולם לא היתה חלק ממני הגיעה לבקר במלוא הדרה…במשך חודשים הייתי בוכה בפתאומיות בכל מקום, בסופר, בפגישות…והדבר היחיד שהחזיק אותי זו העשייה הקהילתית מסביב לשעון.  

כשהתחלתי להיות חולה שוב ושוב במשך שבועות, החלטתי ללכת לרופא שאומר לי שהדבר היחיד שיש לי זה דיכאון.  החרדה, חוסר השינה, חוסר תיאבון, ירידה במשקל, בכי כל היום… מסתבר שהייתי צריכה שניה לעצור. והוא ניער אותי והתחלתי טיפול. טיפלתי בקהילה ודאגתי לטוות רשתות בטחון מכל סוג ובכל מקום, שלא ייחסר. רק שבדרך שכחתי את עצמי. 

לאט לאט כיוונתי גם לעצמי את התמיכה שאני יודעת לייצר. למדתי לחיות עם המצב החדש שאנחנו לצערי עדיין שרויים בו, והמשכתי לתעל את התחושות לעשיה קהילתית.  אני מרגישה שיש לנו המון כוח כישראלים בתקופה הזו, הוכחנו שאנחנו לא נוריד את הראש, למרות האנטישמיות והשנאה, אנחנו חזקים ויש לנו המון השפעה.  

את המשפטים האלה אני אומרת לתהילה כל לילה לפני השינה, כדי לזכור שאני יודעת גם להיות חזקה בתוך החולשה, וחלשה בתוך החוזקה.   זה מייצר בי תקווה בתוך כל הייאוש הזה שאגב בלונדון לא נעשה יותר נוח, למרות השיר הידוע… לא בימים אלה.  אבל אני לא מתכוונת לתת לייאוש לנצח אותי. אני אמשיך בעשייה שמייצרת תקווה, כי תקווה היא זו שחשובה באמת. 

רילוקיישן חטוף 

ניצן שווץ 

“תל אביב. בוקר. 7.10. התעוררנו בשש וחצי בבוקר עם האזעקות” 

אנחנו עם פיג׳מות אצל אחותי בדירה בת”א ולא בבית שלנו, בהרצליה.  כשהבנו שהמטחים לא מפסיקים אלא מתגברים, החלטנו לנסוע הביתה להרצליה, בגלל שזו עיר, בגלל שאני לבד עם שתי בנות, ובגלל שמשהו הרגיש שונה הפעם.  

החלטתי לנסוע לאמא שלי שגרה במושב קטן ליד שדה התעופה, לקחתי בגדים לכולנו, דרכונים – כי אבא שלהן אמר ״קחי דרכונים, שיהיה״, ויצאנו לדרך. 

היום התגלגל ואיתו נחשפו הזוועות. הלכנו “לישון” טוב לא באמת הלכנו לישון, אף אחד לא באמת ישן באותו לילה במדינה שלנו. החלטתי בבוקר שאני בודקת עם חבר מקושר איך אפשר לצאת מהארץ ולאן, לא היו הרבה אופציות וכל דקה שעברה האופציות הצטמצמו. 

אחותי בדיוק ביקרה בלונדון לחופשה, היא הציעה שנבוא ללונדון. 

״תגיעו ללונדון, אני אסדר לכן לישון אצל חברה לשבוע שבועיים״ 

ואני חושבת לעצמי, ״מה שבוע שבועיים ככה פתאום? לעזוב את העסק לשבועיים?״  

יש לי עסק בארץ ולא סתם עסק, גן ילדים. חלק גדול מהלב שלי שם.  

אם אני עולה על טיסה זה אומר ש-29 ילדים וילדות חמודים עם 29 זוגות הורים מודאגים שלא ישנו כל הלילה. לא יפגשו אותי כי אני בעננים. ולא בקטע טוב בעננים, אלא בעננים באמת, על טיסה.  

אני צריכה להיות נוכחת, אני אומרת לעצמי. ״מחר את בגן״, מצד שני אני צריכה לדאוג לבנות שלי, הרגשתי שאם אני נשארת בארץ כרגע זה לא לדאוג להן. היו בתוכי שני קולות ואף אחד מהם לא ויתר, אני לא זוכרת מתי בחיי עמדתי בקונפליקט כזה, כל כך קיצוני וקשה. 

מאז אותה טיסה עברה שנה שלמה  

החבר המקושר התקשר, אמר שיש מקום באל על למחרת בבוקר ואני צריכה להחליט, אם לא אני אחליט שכן, אלפי אנשים אחרים יעוטו על המושבים האלה בטיסה כמו שהם עטים על המים ונייר הטואלט בסופר ומשאירים מדפים ריקים, כאילו התחילה מלחמה. ובעצם, אני חושבת לעצמי. התחילה. התחילה מלחמה. 

אמרתי לחבר המקושר כן, משהו בתוכי פשוט החליט, כאילו לא אני. הראש אמר כן, הלב אמר לא, רגע אחרי הלב אמר לא והראש אמר כן, ההתקוטטות הזאת ביניהם גרמה לי להגיד כן, רק שיפסיקו להתקוטט. 

נסעתי במהירות 110 קמ״ש להרצליה כדי לארוז שני טרולי. את המזוודות הגדולות אי שם בבוידעם לא מצאתי כוחות נפשיים להוריד, וגם לא חשבתי שאני צריכה יותר משני טרולי ל״שבוע שבועיים״ בבית של חברה של אחותי.  

מה שעוד לא חשבתי עליו זה שמאז אותה טיסה שהחבר המקושר סידר לי תעבור שנה שלמה, אני עדיין אהיה בלונדון ואכתוב את המילים האלה בהפסקה שלי ממקום העבודה החדש שלי- ב״ס יהודי בו אני עובדת כמורה. 

עברה שנה ועדיין לא חזרנו לארץ, אפילו לא ביקרנו. 

הגדולה שלי התחילה תיכון. הקטנה התחילה לאכול בייקון ושעועית לארוחת בוקר. העסק שלי בארץ עבר לשותפה שלי באופן מלא, ואני מטפלת בפצעים בלב ובראש שלי אחרי חודשים בהם הם התקוטטו. 

הרילוקיישן החטוף הזה (מילה שמקבלת משמעות חדשה בכל שימוש בה) מורכב ולא פשוט. אני מרגישה שבחרתי בו אבל הוא גם נכפה עליי באופן מסוים. הדבר היחיד שנוח בלונדון יותר זה לא הייאוש, אלא היציאה מהבית. בחוץ הכל כרגיל, אף אחד לא מתנהל כאילו יש מלחמה. זה עוזר לי להיזכר למה החלטתי ברגע ובחרתי לגור במדינה אחרת כרגע. 

פלייסשטיין 

נטלי טימסיט מזרחי 

“תל אביב. ערב ה 6.10 יצאתי לים, לראות את השקיעה” 

ציינתי חודשיים לחזרתי ארצה מלונדון עם בני, אחרי 27 שנים – אני מציינת בליבי חודשיים למותה של חברה טובה בלונדון. ערב עצוב, שקיעה מדהימה. חזרתי הביתה ויצאנו לחברים לארוחת ערב חג. אוקטובר. עדיין חם ונעים. מי זכר שכך יכול להיות?  היה שיח מעניין בשולחן. סיימנו את השיח עם המשפט המנצח שלי, שדמוקרטיה מאפשרת לרשע להתפשט. השולחן הרים גבה. חזרנו הביתה באחת לפנות בוקר וצללתי לשינה. הבן נשאר ער, שיחק בפלייסטיישן עם חברים בלונדון.  

בשעה 6.30 בבוקר, העיר אותי בני בעדינות ואמר: Mummy, there’s a funny noise. ואני דווקא חשבתי שמה שמצחיק זה שהוא עדיין משחק בשעה הזאת. שמעתי משהו במעומעם. פתחתי את החלון ושמעתי לראשונה מאז מלחמת המפרץ אזעקה! מה עושים?? הולכים לממד ומה אז? הדלת הכבדה הזו לא נסגרת…אולי אני עושה את זה לא נכון? לא היה ממד ב 91׳, אני יודעת להניח על עצמי מסכת אבכ, להזריק אטרופין, ליישר ברדלס, אבל ממד אני לא יודעת לסגור. לא יודעת. 

יצאנו מהממד עם הדלת הפתוחה לרווחה. השעה 6.40 בבוקר. הילד, בן 14, מתרגש בטירוף. אזעקה, בומים של טילים. פלייסטיישן על אמת. וואו. אני חושבת לעצמי בינתיים, אולי טעות? 

7.30. שוב אזעקה. לא נכון??!! לא יכול להיות. הילד באקסטזה. מסריט הכל לסטורי לייב עם אנגלית בריטית ומספר שבישראל לא צריך פלייסטיישן. הדלת הכבדה שוב לא נסגרת. אני משאירה אותה פתוחה בייאוש. 

״פלייסטיישן אמיתי״. הילד מקליט הודעה לחבר לונדוני. ואח שלי, קצין, שהשתחרר ממילואים מקליט לי הודעה, ״תשמעי זה אמיתי״. 

תשמעי, זה אמיתי! את לא מבינה מה קורה. שולח לי תמונות, שולח סרטונים. אני לא מאמינה לו. לא יכול להיות שזה בארץ?! גופות על הריצפה?? מה קורה פה?  

הילד לא מבין שום דבר בגיאוגרפיה של המדינה בה אמא שלו נולדה  

החלטתי ללכת לשכן. זה רציני. צריך לסגור את הדלת הזו.  גל פותח את הדלת. ששמונה בבוקר. מחזיק זוג נעליים ביד. ״הי (עם חיוך אנגלי מזויף) אני לא מצליחה לסגור את דלת הממד. תוכל לבוא לראות מה קורה? ״ 

הוא מרים את זוג הנעליים להראות לי.  אני לא מבינה. מבט שואל אז הוא מרים אותם יותר גבוה. עדיין לא מבינה מה לעזאזל הוא מראה לי נעליים. הוא אומר לי: הקפיצו אותי!  ירד האסימון. אלו נעליי צבא! מפגרת!! כמה שנים לא ראית נעליי צבא…??!!  ״אם יהיה לי זמן, אעבור אצלך. ״  תודה.  

עברה רבע שעה, והוא דופק בדלת. הבן פותח. פתאום עומד מולו, חייל – עם רובה ואקדח!! בתוך הבית…הוא אומר לו בטבעיות : what’s this fucking shit?!  שנינו מחייכים אבל חיוכים מזויפים לגמרי, גל לא בריטי אבל באותו רגע היה נראה שכן.  הוא בודק את הדלת. גם הוא לא מצליח לסגור אותה. מחר תקראי למישהו שיתקן לך.  הבן שלי שואל אותו. מה קורה פה? ובטבעיות הוא עונה לו באנגלית, אולי הוא בריטי בכלל? 

״אין לך מה לדאוג, הטילים מגיעים מהדרום״ לילד אין מושג איפה זה דרום בישראל, יש לו מושג איפה זה דרום במשחק מיין קראפט. ״אם יגיעו מהצפון״ הוא מוסיף ״אז תדאג…!״ הילד הלבין, הבין שהוא לא מבין שום דבר בגיאוגרפיה של המדינה בה אמא שלו נולדה. השכן עזב. חלפו 10עשר דקות ושוב אזעקה. הפעם הילד כבר לא הסריט. זה כבר היה אמיתי. הפחד נראה בעיניו. ובעיניי. כבר יש חדשות בטלוויזיה. יש קצת הרוגים (אחי מעדכן, שזה הרבה יותר). והפחד מחלחל.  

״שלא ייכנס לאינסטגרם״ הוא אומר לי.  ״אתה באינסטגרם״, אני שואלת בפאניקה. ״ברור״, הוא עונה. הוא כבר ראה הכל. זה קצת כמו להשאיר את דלת הממד פתוחה. ייאוש. בשתיים בצהריים הוא נרדם, כמו תינוק, על הברכיים שלי. לא זזתי שלוש שעות. שואבת כל פיסת מידע מהחדשות והטלפון.  אחותי שוב צלצלה, קנית מים? אני עונה שלא. ״נייר טואלט?״ הצעתי לילד שנרד למכולת. תל אביב. הכל פתוח. מכריח אותי שבסופר יודה נדבר רק באנגלית כי כולם שם ערבים. מבטיחה. נכנסנו למכולת. לא נשאר כלום. גם לא מים. השעה שש בערב. אני לא באמת ישראלית…לא ידעתי שכולם כבר ירדו לבזוז את החנות ונשארנו אנחנו בלי כלום. נגשתי לקופאית ושלפתי בעברית: ״אין מים?״ הבן שלי רצה להרוג אותי במבטו. איך איך איך העזתי לדבר עברית??? אין מים. אין דלת סגורה בממד. אין כלום. חוץ מהיסטריה. יומיים למחרת שלחתי אותו הביתה ללונדון, לאבא – כי הוא לא ישן לרגע. גם בפלייסטיישן הוא לא הסכים לגעת, מה שהראה על רמה גבוהה של חרדה.  

ואני? לא יודעת למה לא חזרתי, שאלו אותי ושאלתי את עצמי. אבל אני ישראלית. גם אחרי 27 שנים שאני מעבר לים. וגם אם אני כבר מצליחה לסגור דלת הממד, את דלת הלב שמובילה למדינה שלי אני לא אסגור לעולם. לא יכולתי לעזוב את המדינה שלי. 

בית

אנה אקהרד

לונדון ערב שישי 6.10 יצאתי מהאקדמיה.

יחד עם כל הכיתה אנחנו בדרך לצפות במופע OldFriends בווסטאנד. כחלק מהלימודיםשלי כאן ב- Royal Academy of Music, אני צופה בהצגות בווסטאנד, חיה את החלום. לימודימחזות זמר במקום הכי מדהים שיכולתי לאחל לעצמי ללמוד. אנשים מוכשרים מכל העולםבאים ללמוד לשיר, לרקוד ולשחק. לימודים שהם חגיגה טהורה של כל כך הרבה תרבויותיחד באותו חדר, חדר בו כל יום נוצר קסם חדש של מוסיקה, שמחה ואהבה. אני מרגישהשמצאתי את המקום שלי. אני ‘אזרחית העולם הגדול’. מרגישה בבית. בית חדש. 

7.10 קמתי מאוחר. מתוך שינה שמעתי אין סוף התראות מהנייד שנכנסו לי לחלום, הצצתי בחצי עין בקבוצה רנדומלית בוואטסאפ  “איזו מדינה.. לא להאמין.. מחבליםמסתובבים ככה באהלן אהלן..” הנחתי מתוך שינה את הנייד חזרה על השידה, והמשכתילישון. ההתראות ממשיכות לזמזם ולהתערבב עם החלומות. אני מחליטה להתעורר.

קמה מהמיטה בניסיון להיזכר על מה בדיוק חלמתי, ואז התראת מייל מצלצלת לי באופן שונה בטלפון, מעירה אותי באופן סופי מהערפל שאנישרויה בו. עוד לא הספקתי להכין את הקפה של הבוקר, מייל ממנהל הקורס, הודעה מודאגת, תומכת ואוהבת. 

למה הוא כותב שהוא דואג? את מה הוא מצטער מאד לשמוע? הוא מקווה שהצלחתי ליצורקשר עם משפחתי וחבריי…? למה הוא פה בשביל כל דבר שאני אצטרך, למה הוא כותב ליאת מספר הנייד שלו ומוסיף שכולם פה בשבילי?!?! 

מייד טלפון לאבא. הוא לא נשמע אופטימי, מדבר על חטופים, ילדים, משפחות. “כבשוקיבוצים שלמים”. זה נשמע כמו חלום, אבל אני הרי כבר התעוררתי. אני מתחילה להביןשמדובר באירוע חריג. לא “עוד פיגוע”. אבל עוד לאמבינים את היקף האסון. ההתראות לאמפסיקות. ואני פותחת את כל אחתמההודעות, גם את אלה שקראתי מתוך שינה. מהשהיה נראה לי חלום בלהות, מתברר כמציאות. זה לא יכול להיות. תמונות מתחילותלהגיע, סרטונים. שמות. האינסטגרם הופך לאתר מודעות נעדרים. שמות מוכרים. אנשיםופרצופיםמוכרים. הקהילה שלי. הבית. 

שני בבוקר. ה-9 באוקטובר. לא הלכתי לישון עדיין. ישנתי מספיק בין השישי לשביעי. ואתהחלומות שלי אני מפחדת לפגוש שוב. אני נזכרת בליידי מקבת׳, על זה שמקבת׳ רצח אתהשינה שלה. אני חושבת על כל הנרצחים והנרצחות בזמן שחגגו אהבה ומוסיקה.

אני מחליטה ללכת ללימודים. הרי מה הטעם להישאר בבית. ממשיכים כרגיל. 

מגיעה ללימודים, הרבה מחבריי לכיתה צעירים ממני, תחילת שנות העשרים, הם לא עשוצבא כמונו, הם לא נסעו באוטובוסים וראו חיילים עייפים חוזרים לחמשוש, הם לא עושיםקניות בקניון אחרי שמאבטח בכניסה בודק להם את התיק, והם לא מכירים את הפעולהלהסתכל ימינה ושמאלה באירועים המוניים, כדי לבדוק שאין מישהו חשוד. הם לא יודעיםשבדרך ללימודים היום חששתי לראשונה לדבר בעברית. הם לא יודעים מה זה להיותישראלי.

חלקם מגששים בזהירות את דרכם אליי, בדרכם הבריטית אם להיות מדויקת…הם שואליםלשלומי, רובם לא יודעים כלום…או גרוע מכך, לא מבינים כלום. דקות ספורות לפני תחילתהשיעור, הם רוקדים בטירוף, משתוללים עם המוסיקה ברקע… הם חופשיים ושמחים, צוחקים בטירוף. אני מביטה בהם, בוהה, הגוף נמצא פיזית כאן. בלונדון. רויאל אקדמי אוףמיוזיק. אבל הנשמה שלי במקום אחר. בישראל. המקום שחלמתי עליו פתאום מעומעם. אפור. 

רואה באינסטגרם, שני חבר’ה שאני מכירה שהיו במסיבה. הם נעדרים. לאשמעו מהם מאזשבת בבוקר. גם אני לא שמעתי את עצמי משבת בבוקר. החברים בכיתה ממשיכים לרקוד. וזה מכאיב לי. הם רוקדים בטירוף, משתוללים. אני רוצה לצרוח עליהם שיפסיקו. אבל הגוףלא מגיב. הגוף כאמור כאן, אבל הנשמה לא. הדיסוננס פתאום מכה כל כך חזק, אני חושבת שזה היה השיר של ג׳סטין, ״cant stop that feeling״ שהם רקדו לצליליו, ולפתעי הוא קיבל משמעות אחרת לגמרי במוח הקפוא שלי. אני לא יכולה לעצור את התחושה הזאת, את מהשאני מרגישה. בועת “אזרחית העולם הגדול” מתנפצת בתוכי בעוצמה ואני יוצאתמהכיתה. 

חבר מהכיתה רץ אחריי, מחבק, שואל בנימוס מטריד מה שלומי, אני לא ממש עונה, ממלמלת בהלם וכאב על מה שקורה בבית. הוא ממלמל חזרה… “ועכשיו ישראל תפגיז אתעזה. מה חדש..” ואני ממשיכה בבהייה. לא עונה לו.

הזהות מתחדדת. בועת “אזרחית העולם הגדול” מתנפצת. סטירה לפרצוף. אני ישראלית. אני יהודיה. אולי יום אחד אחזור להיות אזרחית העולם. לא עכשיו, עכשיו אין לי ביתבעולם הגדול. אולי יום אחד ארגיש שמצאתי את הבית מחדש, מה שבטוח שהוא כבר לאיהיה אותו אחד.