בתור ישראלי שגר בחו”ל כבר לא מעט שנים, לראות סרט שצולם בישראל בדרך כלל משרה תחושה חמימה. כשמתבוננים ברקע העירוני עם הבתים והמרפסות או בטבע של ים, שדות ומדבר אפשר להיכנס לתוך עולם של בריחה, אל ארץ מלאת אור מסנוור שלפעמים נשכחה. אבל אם לשפוט ממקבץ הסרטים שיוצגו בפסטיבל “סרט” בלונדון השנה (שמגיע גם לברלין, סנטיאגו ואמסטרדם), נראה שתעשיית הקולנוע הישראלית מעוניינת לאמת אותנו עם המציאות וממש לא לברוח ממנה. מעבר להפגנות ולחרם שאירעו מסביב לערב הפתיחה באדינבורו, הסרטים המצוינים לא רק שלא מתעלמים מהמציאות, אלא נכנסים בקרביה ונוגעים בדברים החשובים של חיינו.
בעניין החרם כדאי גם להזכיר שהמפיצים של שני סרטים, שהיו מתוכננים להשתתף בפסטיבל, נכנענו ללחץ הבי-די-אס, ולכן “לא פה, לא שם” ו”נשות החופש” לא יוקרנו בפסטיבל. הבמאי שאדי סרור, לעומת זאת, עמד בלחצים דומים שהופנו כלפיו וסרטו, “אוויר קדוש” (Holy Air), יוקרן פעמיים בפסטיבל.
הסכסוך על המסך
הסרט “הבן דוד” (The Cousin) עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני מזווית קצת שונה, כשנפתלי (צחי גראד) לוקח את פאהד (עלא דקה), פועל פלסטיני, לעבוד בשיפוצים. באותו זמן, אחד הנערות ביישוב מתלוננת על פגיעה מינית והאצבע המאשימה מופנית מיד אל פאהד. פאהד מתוסכל מהמצב בלשון המעטה והיה מעדיף לעסוק במחשבים ובמוזיקת ראפ שהוא יוצר, במקום האשמות ועבודת בניין. הסרט הוא מעין טרגדיה של טעויות עם כמה אלמנטים של קומדיה שחורה. יש רגעים שבהם נדמה כי הסרט יכול היה בקלות להתרחש באמריקה בתקופת העבדות. את פאהד יכול היה להחליף עבד אחר שתמיד יוצא שעיר לעזאזל, כשמולו ההמון המוסת מחפש כל הזמן דרכים לאגף אותו ולהדביק עליו את הרעות החולות, כדי להימנע מלראות אותן במראה.
ממבט אחר אל המזרח התיכון, פעילות המוסד בלבנון מניעה את העלילה ב”מסתור” (Shelter), המתרחשת בעיקר בגרמניה. נעמי (נטע ריסקין) היא אשת מוסד עם שריטה נפשית, שנשלחת לעשות בייביסיטר על עריקה של החיזבאללה, מונה (גולשיפטה פרהאני) ששיתפה פעולה עם השירות החשאי הישראלי ובעלת צלקות פיזיות מניתוח פלסטי להסתרת זהותה. למרות שמדובר במותחן, נדמה שהעלילה מתרחשת בעיקר סביב שולחן האוכל בבית המסתור. נראה גם שהתמקדות הסרט היא יותר ברבדים האישיים והרגשיים, כששתי הנשים עוסקות בשאלה “במי אפשר לבטוח?” ומחפשות נחמה אחת בשנייה.
“געגוע” (Longing) הוא סרט שכמעט כולו מוקדש לעכו. אם וודי אלן היה יוצר אותו אולי היינו רואים את כל העיר במערומיה. אבל הבמאי שבי גביזון משתמש בעיר רק כרקע לעלילה שהולכת ומתפתחת. אריאל, שאותו מגלם ברגש רב שי אביבי, מקבל בשורה, שנשמעת כאילו הפאנצ’ליין של הסרט הגיע בתחילתו במקום בסופו. הוא פוגש את רונית (אסי לוי המצוינת), בת זוגו לשעבר מלפני 20 שנה, שמגלה לו שהוא בעצם אבא. אבל לא רק אב, אלא אב שכול. משם הוא יוצא למסע שבו מתגלים עוד ועוד פרטים מדהימים – מציאותיים וגם סוראליסטיים – על בנו ועל חייו.
מבט פנימה
הראיון הנדיר עם דוד בן-גוריון, שמצאו יריב מוזר ויעל פרלוב, הוא הבסיס לסרט “בן-גוריון, אפילוג” (Ben-Gurion, Epilogue). למרות שהראיון הזה נערך ב-1968, נראה שהדברים שהוא אמר בו אז, הם עדיין ממש רלוונטיים גם לימינו. במיוחד אם מסתכלים אחורה על קום המדינה לפני 70 שנה ומצבה כיום. אבל חוץ מתפישתו המרתקת והכריזמתית של חזון המדינה, אפשר לגלות עוד פרטים קטנים על “הזקן”. ההיכרות שלו עם הבודהיזם, הראיון המשותף עם פולה אשתו, ד”ר משה פלדנקרייז והסיבה האמיתית שלו לתנוחת העמידה על הראש המפורסמת – הם רק חלק מהפרטים שנחשפים בסרט המהפנט הזה.
“פוקסטרוט” (Foxtrot) ידוע בעיקר בגלל הביקורת והמתח שיצר בין שרת התרבות מירי רגב ובין המשתתפים והמצדדים בו. אבל כדאי לזכור שהוא גם זכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל הסרטים של ונציה. זהו סרט של ניגודים וסתירות; קורה בו הרבה ולא כלום, השקט שבו רועש, הוא גם רגיש וגם אדיש. בנוסף העלילה נראית משנית כשהסצנות בו הן לרוב ארוכות, נמתחות, מתבוננות, איטיות, מדיטטיביות, אקספרסיביות ואומנותיות. בשורה התחתונה, סרט מאוד חשוב עם מסר חזק, אבל לא קל לעיכול.
עלונדון רוצה לחלק לכם זוג כרטיסים חינם לשלושה סרטים בפסטיבל “סרט” בלונדון:
“מוטלים בספק” בקולנוע “פיקטרהאוס” בקראוץ’ אנד: יום א’, 13/5. 19:30.
“מונטנה” בקולנוע “פניקס” באיסט פינצ’לי: יום א’, 13/5. 20:00.
“מכתוב” בקולנוע “פניקס” באיסט פינצ’לי: יום ה’, 17/5. 20:00.
איך מקבלים? פשוט ספרו לנו באיזה סרט אתם מעוניינים לצפות מתוך השלושה, ואולי תהיו אלו שנבחר לפנק בזוג כרטיסים לסרט הנחשק…
מעוניינים לראות סרטים אחרים? זו התוכנייה המעודכנת של הפסטיבל בלונדון, המפרטת גם את ההקרנות שאליהן יגיעו במיוחד מישראל יוצרי הסרטים לשיחה עם הקהל.
