אולם יממה אחת קודם אירע טבח אחר, בבאר-שבע. נרצחו בו 16 נוסעיהם של שני אוטובוסים במרכז העיר. הוא אולי לא היה כה דרמטי כמו בדרום רוסיה – נהרגו בו פחות אזרחים ולא נלקחו בני ערובה – אולם הוא היה ברברי לא פחות. למרות זאת לא מצאו לנכון בבירות האיזור להביע שאט נפש מן המעשה הנפשע. להפך, שם מעריצים את הרוצחים הפלסטינים הסידרתיים ורואים בהם לוחמי חופש. אם כן, מה לכל הרוחות ההבדל?
התשובה כמובן ידועה: דמם של היהודים מותר. טהראן דוגלת בחיסולה של מדינת ישראל וסוריה מעניקה חסות לאירגוני הטרור שעמדו מאחורי הקטל בנגב. עבורן דם ילדים רוסים אדום יותר מזה של ילדים ישראלים. יש התאבדות ויש התאבדות. כך סבורים רבים גם במערב. הם כמובן מזדרזים (כמו מיודענו שר החוץ ג’ק סטרו) להשמיע סיסמאות חלחלה חלולות, אך מיד עוברים לסדר היום. תארו לכם שבזמן ההלוויות ההמוניות באוסטיה, ביקר בארץ שר החוץ הרוסי. גם הוא דאג לערוך אבחנה בין הבעיה הפלסטינית (שטחים כבושים) לבעיה הצ’צ’נית (חלק מוכר מרוסיה). האיש עוד לא הפנים את העובדה שהאיסלאם הרדיקלי הוא שורש הרע ולג’יהאד אין גבולות.
בואו והסתכלו על ישראל עצמה. עוד לא נוגב הדם מרחובות באר-שבע, עוד לא נערכה ההלוויה האחרונה – וטבח האוטובוסים נדד אל תוך העמודים הפנימיים של העיתונות ונשכח כמעט מכל. גם אם נהנו מחצי שנה נטולת התאבדויות, התרגלו הישראלים לעובדה שדמם הפך הפקר. הם הסתכלו מן הצד על המראות האיומים בבוסלאן ולא יכלו להסתיר את חרדתם. האם ברחובותינו לא התרחשו זוועות דומות, כמעט מידי שבוע, בארבע השנים האחרונות? אם הדחקה הייתה מקצוע אולימפי, ישראל הייתה זוכה במדליית זהב נוספת.
מאמרים קשורים
בכל זאת, במהלך השבועות הטראגיים האחרונים (בהם נהרגו – לא לשכוח – עשרות אם לא מאות בעיראק), העניק לנו המזרח-התיכון אתנחתא קומית קצרה. ה’חמאס’ – ארגון הפשע המאורגן שביצע את הטבח בבאר-שבע – גינה את חוטפי שני העיתונאים הצרפתים בעיראק… באמת לא יפה לחטוף צרפתים ועוד לאיים בהוצאתם להורג! בשעת כתיבת שורות אלו הצמד עדיין לא שוחרר, אולם החתום על הכתבה מוכן לאכול את כובעו אם הם ייהרגו. צרפתים, ככלל, אינם נהרגים על-ידי ערבים. מדובר בתסריט שנכתב מראש: כסף יחליף ידיים והתקלה תבוא על תיקונה. כך היו דברים מעולם. זכרו את שחרור החטופים הצרפתים משבי ה’חיזבאללה’ בלבנון בעשור הקודם כדי לסייע לז’אק שיראק לנצח בבחירות. ובאמת, אם ה’חמאס’ ההומאני התנגד לפעולה, מה עוד נותר לומר לפריז? אמרי לנו מי נחלץ לעזרתך בשעת צרה ואנו נאמר לך מי את…
בשעת צרה גם חברת הפרלמנט טונגי (ג’ני טונג) לא חסה על חיי ילדים ישראלים והבינה לליבם של מתאבדים פלסטינים. בחודש שעבר התחשמלה למוות בתה, מרי, בתאונה שהתרחשה במטבחה. ואנו אומרים לה, לטונגי, שלמרות הכל ובניגוד לה – אנו משתתפים בצערה.
