הבירה האנגלית כמרקחה. מי היה מאמין שב-2012, כמעט דור שלם מאז ניכשו גברת הברזל ורשויות הספורט בבריטניה כמעט את כל עשבי האלימות והגזענות השוטים במגרשים, תחזור לונדון ותיאלץ להתעסק עם חוליגנים וגזענים מהסוג הנחות ביותר.
איך שגלגל מסתובב לו; תוך שבועות ספורים הופיעו אוהדי לאציו האיטלקית ביציעי ווייט הארט ליין וניצלו את משחק קבוצתם נגד טוטנהאם בליגה האירופית לצורך השתלחות מבחילה בכדורגלנים השחורים של התרנגולים. ואם התודעה הציבורית ההמומה בחרה להתמודד עם המכה הזו בהפניית החיצים למגרש החוץ האיטלקי – האולטראס האלה לא משלנו, אצלנו זה לא יכול לקרות – באה מיד המציאות המרה וטפחה גם על הפנים הללו, ובאותו מקום בדיוק.
הקריאות האנטישמיות נגד טוטנהאם ואוהדיה בעת הדרבי עם ווסטהאם, שהתרנגולים אירחו, היו חץ מורעל ומדכא אל תהומות העבר. זה לא שמאז Green Street Hooligans וגם Football Factory טפחנו לעצמנו על השכם באמונה שלא נותר עוד זכר לאלימות ולגזענות, שפשו במזרח לונדון של שנות ה-60′ וה-70′. הרי פה ושם במהלך הדור האחרון הרימה המפלצת האלימה ראש וטרחה להבהיר כי מתחת לפני השטח טמונות עדיין סכנות. אבל אנטישמיות? זו באמת נראתה כבר בעינינו נכחדת, שייכת לעידן אחר.
אז אולי מוטב דווקא שקומץ אוהדי הפטישים העיר את כולנו מתרדמה. מוטב, כי בניגוד למקומות רבים אחרים על הגלובוס – איטליה וספרד, לדוגמה – נוהגים בעיקר לשלם מס שפתיים למלחמה בתופעות המחרידות, לגנות, לטאטא מתחת לשטיח ולעבור הלאה. באנגליה, כרגיל, לא מזלזלים ומסתפקים בדיבורים.
אנגליה למודת ניסיון, ולכן היא שולפת ציפורניים ועושה. לואיס סוארז חטף השעיה משמונה משחקים על קללה גזענית תוך כדי משחק. ג’ון טרי הועמד לדין משמעתי ופלילי גם יחד בעוון תקרית דומה. הסקוטלנד יארד העביר מידע עדכני ומדויק לעמיתיו האירופים על הבריונים הזרים שנקלטו בעדשת המצלמות בווייט הארט ליין, במהלך המפגש עם לאציו. ואילו ווסטהאם יונייטד, ההתאחדות והמשטרה לא המתינו רגע ולא בחלו באמצעים כדי להביא למשפט מהיר את האוהדים שזיהמו את פיהם ואת שם מועדונם במהלך הדרבי בצפון לונדון.
האלימות והגזענות לא הצהירה על קמבק בנובמבר. היא נותרה קטנה, רזה וצמוקת מימדים. אבל למרות ננסיותה, באנגליה איש לא מתייחס אליה בשוויון נפש, אלא להיפך – זוכר מה עשה לך עמלק ומה הוא יכול לעשות שוב אם לא ימוגרו מיידית כל הניצנים החדשים. מזה אפשר גם לשאוב עידוד.
זה גם מה שאפשר לעשות אם מדלגים מאלימות א’ לאלימות ב’, מצפון לונדון למערבה. אם לא קרה משהו מאוד דרמטי בין זמן כתיבת שורות אלו לבין הדקה ה-90′ של שלב הבתים בליגת האלופות, הרי שצ’לסי זכתה בתחילת דצמבר לכבוד המפוקפק של אלופת אירופה הראשונה הנושרת ולא מגיעה לנוקאאוט. האוהדים בכחול בדיכאון, אבל יש משהו מאוד אופטימי, מרענן ומעודד בעובדה הזו. הכסף לא קונה הכול. גלקטיקוס מסוגלים לפעמים, כמטבע הלשון של יגאל שילון, להיות עגלקטיקוס. המכנה המשותף של צ’לסי והאלופה מנצ’סטר סיטי, למשל – איילי ההון עם הארנק חסר הבטנה שרכשו אותם – מבטיח כנראה רק את הבוז והשנאה של ההמונים הניטרליים. הוא בשום פנים ואופן לא יכול לערוב להצלחה קבועה ורצופה.
מכל התקריות והתופעות האלימות של לונדון בנובמבר 2012, זו בסטמפורד ברידג’ היא, לטעמי, הברוטאלית מכולן. אמת, אין כאן הסתה או פגיעה פיזית ברכוש או בנפש, והאקט הבוטה הוא יותר אגרסיבי במובן העקרוני שלו. אבל פיטורי רוברטו די מתיאו (בתמונה הקטנה למעלה), מנג’ר צ’לסי, היו התנהלות משפילה ומגעילה של בוס שאין לו סנטימנטים, אין לו אלוהים ותורם לכך שהתדמית של הכדורגל המודרני תמשיך לדהור לכיוון המקיאבליסטי הנהנתן ונעדר ההומניות.
אבל הנה עוד עז שממנו יצא גם מתוק קטן; ההחלטה יוצאת הדופן של רומן אברמוביץ’ להשליך אל הכלבים מנג’ר, שרק לפני חצי שנה הביא לו את הציפור הכחולה – גביע האלופות, משאת נפשו ומאווייו – לא עברה הפעם במשיכת כתף ובשלום. אדרבה, היא הציפה את ההתנגדות הטבעית של עולם הכדורגל לאוליגרכים חסרי אינטליגנציה רגשית, המשתלטים על נכסים ספורטיביים משל היו נדלן.
די מתיאו הפך את העונה שעברה של צ’לסי למעין סיפור סינדרלה – משימה לא פשוטה למועדון מפוצץ בכסף ובאגו, שהוציא על רכש מיליארד פאונד בפחות מעשור. העיתוי והצורה בה פוטר עשו בדיוק את ההיפך – הפכו את הקבוצה ממערב לונדון למוקצה מחמת מיאוס בקרב יריביה והעמך הניטרלי, וכרסמו ללא היכר בנאמנות הבלתי מתפשרת של אוהדי הבלוז בעצמם.
אוהדי צ’לסי לא היו מוכנים לסלוח. בשני המשחקים הראשונים של עידן המנג’ר הטרי, רפא בניטס, הם שרקו בוז, מחו בקול, זימרו שירי מחאה והעלו על נס הדגל והכרזה את שמו של המאמן המודח. ההשפעה שלהם על אברמוביץ’ הנרקיסיסט ודרך הניהול שלו – שמונה מנג’רים בתשע עונות – שקולה אולי לחבישת פלסטר על שבר, אבל המסר החשוב היה הפעם הציבורי: אנחנו לא שבויים של אף אחד, גם לא של המועדון והקבוצה שהם הכי יקרים ללבנו. מישהו (אחר) עוד עשוי להפיק כאן איזה לקח.
