חגית ענבר-ליטס
אני בת 56 (ולא מתביישת להגיד). כשאני מנסה לתמצת את החיים בארץ זרה על כל הקשיים אני מסתכלת אחורה ועם היד על הלב יכולה להודות שלא היו לי במיוחד כי אני אדם שתמיד מתבונן בחצי הכוס המלאה. אדם שלא שואל אם הייתי עכשיו בארץ…… אלא מנסה לעשות את המעניין ביותר במסגרת שבה אני נמצאת, למצות את עצמי בתוכה וליהנות מכמה שיותר ביקורים בארץ למען הקשר עם המולדת.
בת 25 עברתי לחיות בפריז בעקבות רוברט, בן זוגי השבדי שעבד באינטרפול הבינלא, וגם הוא היה זר. גרנו שם גרנו 11 שנים. שם גם נולדו ילדינו, שירלי (22) ואדם (20). הגעתי ללא שידעתי מילה אחת בצרפתית, והחלטתי מייד ללמוד את השפה באופן רציני ומתמיד. הבנתי שאם אני רוצה להתערות במקום, למצוא עבודה, להגיע לדו-שיח עם אנשים וללמוד את תרבותם – אני צריכה את השפה!
בעקבות עבודתו של רוברט, נפרדתי שוב מהעבודה, הבית , החברים וההרגלים ועברתי לגור בלונדון, בה אני גרה כמעט 20 שנה. בחרתי לגור בגולדרס גרין, ומצאתי שהדרך הטובה להכיר את האנשים המקומיים הייתה בעזרת הילדים הקטנים, ליד שער בית ספרם. שם פגשתי הורים אחרים, הזמנתי אותם לביתי לקפה – ופתחתי צוהר או כר נרחב להיכרויות חדשות. ברגע שילדי התערו במיקצת הרשתי לעצמי את החירות לחפש תעסוקה לגוף ולנפש ללא הרגשת אשמה של הזנחת הילדים.
ידעתי שכשאני מאושרת גם הם היו מאושרים. גם בפריז וגם בלונדון בחרתי להיות מאושרת. התרגשתי למצוא מקומות חדשים ומרתקים והכל נראה לי הרפתקאה אחת ארוכה. לרגע לא חיכיתי שאחרים ידחפו אותי, יעודדו אותי. ידעתי כי אדם הולך עם עצמו לכל מקום וכי החירות היא דבר פנימי ובסיסי שהאדם נותן לעצמו ולא מקבל מאף אחד. אף פעם לא הייתי מאושרת בגלל הבעל, בגלל הילדים או בגלל העבודה או החברים הם היו הבונוס לאושר הטבעי שלי.
אין ספק שעזרת אנשים במקום מעודדת ומקלה על הבחירות ומרפדת את הנחיתה, כמו שאומרים. אומנם התרחקתי פיזית ממשפחתי בארץ, אך מצאתי משפחה של חברים חדשים. חברים שקיבלו מימד משפחתי בנוסף למימד החברי, חברים שאיתם חגגתי את שמחותי כשלא הייתי בארץ.
מרגע בואי לחול מייד עבדתי ולא הפסקתי זה 30 שנה. התערתי בחיי הקהילה והפכתי לפעילה למען המדינה כשהשתתפתי ונטלתי חלק באירגון המיפגן הגדול למען ישראל בכיכר טרפלגר, עם חברי לקבוצה של ‘סולידריות עם ישראל’.
ב-20 השנים שלי בלונדון אני עובדת במכון לתרבות יהודית (London Jewish Cultural Centre) בגולדרס גרין, ומנהלת את המחלקה לשפות הכוללת כ-300 תלמידים שלומדים עברית, יידיש, צרפתית, איטלקית ובקרוב גם ספרדית. המכון הוא גם המקום שקישר וגישר אותי עם הקהילה היהודית ויש בו פעילות גופנית, ריקודי בטן, מועדון ברידג, קורסים להיסטוריה ושפות, סרטים, תערוכות והרצאות מגוונות.
כמובן שלמעבר כזה יש מחיר. אך עלינו לזכור שאנחנו גרים באנגליה כמעט על תקן אורחים ואל לנו להתנשא. עלינו להיות צנועים ולנסות ללמוד מהם. כי יש מה ללמוד ויש ממה להינות וכל מה שצריך, זה רק רצון לגלות את התרבות הוותיקה על תאטרוניה, על שפתה, ועל נימוסיה.
דנה ברקן-דהן
אמרתי שנה בול. ביום שאני מסיימת את לימודי המשחק פה בלונדון, או מקסימום למחרת – אנחנו חוזרים. הכרטיס מוכן, על המזוודות יש מדבקה עם תאריך.
אבל לחיים יש אג’נדות אחרות שלא תמיד תואמות את התכנונים המאד ברורים שלנו. שימי, בעלי, ישראלי בן גילי (כשהגענו לפה היינו רזים וצעירים בני 28) הגיע מספר חודשים אחרי – כי הגעגועים היו בלתי נסבלים. שכרנו דירה, התחתנו בעירייה המקומית שלנו כדי שהוא יוכל לעבוד בשקט ואני אוכל להיות סטודנטית בשקט – ובלי לשים לב התחלנו לחיות כאן. התחלנו לבנות לעצמנו חיים פה בלונדון. ופתאום נגמרה לה שנת הלימודים ובעלי כבר מזמן לא מילצר, אלא עבד בחברת מחשבים והמשיך ללכת לראיונות אין סופיים להתקבל לעבודה במקצועו כאדריכל נוף. וכשזה קרה היינו כל כך שמחים שנשארנו עוד שנה וטסנו להתחתן בארץ עם חופה וכתובה, ואני נתתי לעצמי שנה להתברג כאן כשחקנית.
וכשהשנה הזו עברה והרצון להתברג נמוג לו לרצון להתברגן (היי, כבר קנו לי כרטיסי ברכה לגיל 30) נכנסנו להריון. נורא רציתי להיות שחקנית אבל גם לא רציתי לוותר על הפינוק. לא הייתי מוכנה להתחיל בקטן, בתיאטרון ילדים, בנסיעות ברחבי אנגליה לתיאטראות קטנים שבהם השחקנים מקימים את התפאורה לבד. כשהרצון לילד גבר גם הבנתי שחיים של שחקנית מתחילה הם אחלה לרווקים או לזוגות בלי ילדים ושאם אני רוצה להיות אמא – אבל גם לפתח את עצמי ולעסוק בתחום שאני אוהבת – כדאי שאני אלמד משהו אחר. חודש לפני שבני הבכור נולד (עמרי, כיום בן שלוש וחצי), חזרתי למעמדי כסטודנטית והפעם ללימודים כמטפלת בדרמה. בשלוש שנות לימודי גידלנו את הבכור ובעלי גידל קריירה מצליחה כאדריכל נוף.
כשסיימתי לימודים סגרתי מעגל וילדתי את בתי (עדן, בת שנה וחודש). עכשיו היינו משפחה ועכשיו כבר לא הייתי סטודנטית אלא אמא שיש לה מקצוע. בשלב הזה גם התחלתי להרגיש שאני פה בגלל בעלי ושבעצם קשה לי לאללה עם שני ילדים, שאין לי שום עזרה כי כל המשפחה בארץ – וכשנכנסים לעובי הקורה אז גם החברות כאן זה לא החברות שיש בארץ.
הבעל טס לשבוע פגישות בישראל לבדוק אפשרויות עבודה עבורו. כשהוא חזר הוא אמר לי: אין מצב שאני חוזר לארץ. אדריכלי נוף מרוויחים את אותה המשכורת שהרווחתי לפני שש שנים בארץ. אני לא חוזר לביזיון הזה.
החלה מלחמת התשה שבה אני לוחצת עם הרצון לחזור ובעלי עם הרצון להישאר. זה מצחיק, הוא הגיע לפה כדי שנוכל להיות ביחד וגם שנחזור ביחד ובסוף הוא רוצה להישאר. הרבה אלמנטים נכנסים למשוואה כשיש ילדים ועליהם הדעות לא חלוקות. הזהות של הילדים, לחיות כישראלים במדינה שלהם, להיות חלק ממשפחה גדולה עם סבים וסבתות והרבה דודים ודודות, לעשות כולנו יחד סדר בפסח ישובים על שולחן של עשרות אנשים ולא אנחנו וקומץ החברים שנשאר בלונדון לפסח. ללכת לים בסופי שבוע. ים עם חול. יש עוד המון.
יש גם המון בעד להישאר. המצב אצלנו הוא שבישראל התחום של בעלי עלוב ופה הוא בנסיקה מתמדת. אני לא מעוניינת לחיות עם בעל מתוסכל תמידית. לעומתו, התחום שלי בישראל בנסיקה ופה לא אגיד עלוב – אבל גם לא מזהיר במיוחד. בכל זאת מצאתי עבודה ויש לי קליינטורה פרטית אבל אני יודעת שבישראל אני אצליח הרבה יותר. אז נכון להיום אנחנו עוד פה. עברו כמעט שבע שנים. אנחנו משפחה קטנה בתחילת דרכה, גרים במזוול היל, לפעמים שמחים על המרחק מסיר הלחץ שנקרא ישראל.לפעמים קצת בודדים בתוך ים של מהגרים.
טלי עטיה
בערב, כשהילדים הולכים לישון, אני יושבת עם עצמי וחושבת על השינוי שעברתי. באופן כללי אני טיפוס אופטימי ורואה את הדברים באור חיובי. אחרי שעזבתי קריירה בארץ והתחלתי כאן הכול מחדש, אני מרגישה שזה ציון דרך והתחלה חדשה זאת למרות שעברנו מחום לקור, מווילה במושב עין אילה לבית קטן בשכר דירה בווינצ’מור היל, מלחץ לרוגע ומספונטניות ליומן (כאן הכול הולך לפי פגישות, גם כשילדים באים לבקר אחד את השני צריך לתאם זאת שבועיים מראש).
ללונדון הגעתי לפני שנה ושבעה חודשים בעקבות עבודתו של מוטי, בעלי, שעוסק בהייטק. את אנגליה הכרתי כיוון שאמי ואחותי גרות פה 20 שנה והייתי מגיעה לביקורים. באיזשהו מקום ראיתי פה את ביתי השני. ידעתי למה שאני באה. אבל לחיות כאן זה כבר אחרת. יוקר המחייה בשמים והאפשרות להגיע לבית משלך מאוד קשה למי שחי על משכורת. גם לקנות פה בית זה לא פשוט והמשכנתאות והריביות מאוד גבוהות, במיוחד למי שהוא לא תושב קבע באנגליה.
להפתעתי הילדים (אורי בן 10 ובן בן 7), שהתחילו ללמוד בבית ספר יהודי בסאות’גייט, מאוד מאושרים. הם התאקלמו יפה, התגברו על קשיי השפה והמנטליות, ויצרו לעצמם חברה. דווקא בשל העובדה שהם הולכים לבית ספר יהודי אני שמחה שהם לא מאבדים את השורשים. באנגליה הרחבנו את המשפחה. את הבת, היילי (4 חודשים) ילדתי כאן.
לי עדיין קשה להרגיש כאן בבית, אולי בגלל שהבית שאני גרה בו הוא בדמי שכירות. אומנם באזור מצויין, אבל כשזה לא שלך זה קשה. אסור לתקוע מסמרים בקיר ולתלות תמונות, או לעשות שינוי, כמו לצבוע, בלי לקבל רשות.
כמה חודשים אחרי שהגעתי הצטרפתי לקבוצת מעגל נשים שנפגשות אחת לחודש. הקבוצה נותנת לי המון כוח וחיזוקים להמשך. בקבוצה עולים נושאים שקשורים למעברים ולחיי היום יום של בנות הקבוצה. בעזרת המפגשים אני מתגברת על הגעגועים למה שהשארתי בארץ: לאחותי, לחמותי שעוזרת לי המון ולארוחות הבוקר החברותיות.
בארץ עסקתי במיסטיקה. בתחום זה התפתחתי ואף הגעתי כאורחת לתוכניות ברדיו חדרה. אנשים היו מתקשרים אלי לתוכנית, שואלים שאלה או מבקשים הנחייה מסויימת – ואני הייתי נותנת תשובות בעזרת נומרולוגיה, טארוט ותיקשור – כשהסיפוק זה לדעת שאני עוזרת לאנשים או נותנת יד מכוונות. שמי עבר מפה לאוזן והגיעו אלי אנשי עסקים וסילברטאים. את התיקשור הרגשתי כבר מגיל צעיר והטארוט הם כלי עזר בשבילי, כשדרך התיקשור עסקתי גם בייעוץ זוגי. ובדיוק כשכל ההצלחה הייתה בשיאה החלטנו לעבור ללונדון.
המעבר בשבילי לא היה קל בעיקר בגלל השפה והמנטליות. אני לא דוברת אנגלית שוטפת, וזה מתסכל במיוחד כשמדובר בבירוקרטיה. בשום מקום לא מופיע תרגום לעברית, למרות שהוא מופיע בכל השפות האחרות, כמו למשל בקופות חולים או בנקים. בעיה שכל ישראלי שגר פה תקופה נתקל בה, היא החובה לעבור טסט מחדש כי הרישיון הישראלי תקף רק לשנה, ובמיוחד את מבחן התיאוריה. אפשר לבחור לעשות תיאוריה ביפנית, סינית, ערבית, הינדית ועוד – אבל לא בעברית. אחרי הרבה בירורים גיליתי שאפשר לשכור שירותי מתורגמן, וזה עולה בין 80 ל-100 פאונד, בנוסף לתשלום עבור הבחינה.
כיום אני עוסקת במיסטיקה לישראלים שפגשתי כאן או ששמעו עלי. אני מגיעה למסיבות ואירועים, וגם פותחת בטארוט דרך תקשור לאנשים פרטיים בבית. אני מקווה גם כאן להמשיך את הקריירה בנסיבות הקיימות, והדרך שעברתי מחירות לעבדות, תוביל אותי שוב לחירות והתחדשות רוחנית.
דינה המפריס
אף פעם לא חשבתי לעזוב את ישראל, המשפחה והחברים. כבת לניצולי שואה גדלתי על שירי חלוצים ובניית הארץ, ועל החשיבות שתהיה לנו מדינה. לכן מוזר ועצוב לחשוב שעוד מעט מספר השנים שאני חיה בלונדון יהיה שווה למספר השנים שחייתי בישראל (25).
הכרתי את דווי בעלי – וולשי במוצאו ובמאי סרטים במקצועו בארץ, שהגיע לישראל כצלם בסרט. באותה תקופה למדתי באוניברסיטת תא ועבדתי במשרה חלקית כפקידת קבלה באחד מבתי המלון הגדולים שבחוף תא. לא תיארתי לעצמי שהרומן יתפתח ואני אמצא את עצמי בלונדון.
בתחילה הכול היה חדש, מלהיב ומעניין. אמנם התגעגעתי לארץ אבל החוויות החדשות מלאו אותי. בגלל שנסעתי הרבה לארץ לא הייתה תחושת ניתוק או תלישות.
הדברים השתנו ברגע שנולדו הילדים. כיום הבנות, אלינד וריאנון (תאומות) בנות 21 והבן, איתן 17. החיים נכנסו לשגרה, והעובדה שאנחנו לא חיים בסביבה יהודית או ישראלית (אני גרה בצ’יזיק) השרתה הרגשת בדידות. ברגע שהבנות החלו ללכת לגן הכרתי יותר אנשים אבל מערכת היחסים לא הייתה מושתת על חברות אמיתית כמו בארץ. השפה והתרבות השונים תמיד נשארו כמחסום בלתי נראה. הייתי ונשארתי זרה.
היו גם קשיים, לדוגמא: לבשל למדתי כאן, אבל עם ספרי בישול שהבאתי מהארץ. פתאום הייתי צריכה לתרגם כמויות ומצרכים לאנגלית ולמידות מקומיות והתוצאות לא תמיד היו טעימות או נראו טוב. היה די מבדח בחוג למוזיקה לפעוטות ללמוד יחד עם בנותיי בנות השנתיים אז את כל שירי הפעוטות באנגלית. תסכולים היו לא רק בלימוד שירי ילדים או בבישול אבל גם בידיעה שבארץ הרגשתי שאני יכולה לעבוד בתחומים שרציתי, ואילו פה הייתי מוגבלת בשל השפה, שעות העבודה הארוכות, המטפלות המאוד יקרות והכי קשה: חוסר תמיכה מסביבה קרובה וחמה. כיום אני עובדת כ-PA לעורכת דין, שלא מצפה ממני לכתוב מכתבים באנגלית.
לגדל את הילדים כיהודים ישראלים היה די קשה, וללא עזרתו של בעלי (לא יהודי) זה היה יכול להיות קשה שבעתיים. אבל הצלחתי! שלושתם דו-לשונים, הבנות מתכתבות ב-SMS בעברית עם חברים בארץ ועם המשפחה. הם מתגאים ביהדות-ישראליות שלהם ולא מרגישים זרים בארץ. איתן, עדיין תלמיד תיכון, חלק מצוות שמרכז את החוג היהודי בבית ספרו, סנט פול אחד מבתי הספר המובילים בבריטניה.
עם כל הכיף שאני יכולה לשוחח עם הילדים בשפת האם שלי עם כל השמחה שממלאת אותי כשאלינד או ריאנון מתקשרות מהאוניברסיטה (ברמינגהם), ומספרות שבדיוק האזינו לשיר שהן אוהבות בערוץ רדיו ישראלי באינטרנט – עדיין עצוב שלא חווינו יחד חיים מלאים בישראל.
ככל שהשנים עוברות, אני מרגישה שפה לעולם אהיה זרה ובארץ לא ממש שייכת. ולא חשוב כמה אני מעודכנת במה שנעשה שם. מאוד קשה להגיע לביקורים השנתיים בארץ ולראות את ההורים מזדקנים, את האחיינים גדלים מבלי לחוות אתם את חיי היום יום. החברים נשארו אותם חברי ילדות, אבל הם הרחיבו את מעגל החברים שלהם, ולי אין חלק בהם. מניסיוני, חיי היום יום דומים בכל מקום בעולם: לימודים, עבודה, קניות, בישולים, ניקיונות וכדומה… אלא שההבדל הוא שרק בארץ אפשר לקטר – כי זה שלנו. פה צריך להסכים למה שיש כי לאנגלי תמיד תהיה תשובה את יכולה לחזור למקום שממנו באת…
לפעמים אני חושבת מה היה אם לא הייתי באה לגור באנגליה, איך החיים שלי היו מתנהלים. האם המעבר לפה היה כדאי? אבל זה חסר טעם לנסות ולחשוב מה היה אם… אולי הדברים היו מתגלגלים אחרת אם היינו חיים באיזור ישראלי-יהודי. דווקא החיים במקום מנותק מיהדות וישראליות חיזקו בי את הקשר לארץ וליהדות. באתי מבית מאוד חילוני, ולגור בסביבה נוצרית ולגדל ילדים בסביבה זו, גרמו לי לרצות יותר להיאחז בדת ולהבין שהיהדות נותנת לנו את הזכות לחיות בישראל.