זמן למשפחה ולתחביב
עמירם ברקת
מה באתם רק לשנה? בטח תישארו כאן יותר את המשפט הזה שמענו כבר עשרות פעמים ותמיד, כמובן, בעברית. המכרים הישראלים שלנו באנגליה בטוחים שיש לנו תכנית סודית להישאר באנגליה והמכרים הלא-ישראלים הם לא שואלים, וכמו כמעט בכל תחום אחר, קשה יותר לדעת מה הם חושבים.
הגענו לכאן לפני שלושה חודשים בעקבות אשתי, אורית, שסיימה לימודי דוקטורט בארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית ונרשמה ללימודי פוסט-דוקטורט באוקספורד. חוץ משנינו יש גם צלע שלישית, גיא, שמציין עכשיו בדיוק שנה להיווסדו.
כשהודעתי בעבודה שאני מתכוון לעזוב נתקלתי בתגובות של הפתעה ויותר משמץ של קנאה. אני בן 34 ועיתונאי במקצועי, ובתפקידי האחרון שימשתי כתב בדסק החדשות של ‘הארץ’. בין התחומים שסיקרתי היו גם קהילות יהודיות בעולם וישראלים בחול, תחום חדש יחסית שהתקשורת הישראלית עדיין לא כל-כך יודעת איך לאכול אותו. עבודתו העיקרית של כתב ישראלים בחול היא לכתוב על אסונות למיניהם שקורים למטיילים ישראלים בעולם, וכל מה שדרוש לכך הוא להיות בקשר עם אנשי משרד החוץ ועם חברות הביטוח הפרטיות, המבקשות לקבל את הקרדיט המגיע להן כשהן מחלצות מטיילים ישראלים שנתקעו במקומות מסוכנים ונידחים. המטייל הישראלי הפזיז הצליח לעורר בשנים האחרונות הרבה כותרות בישראל, עד כדי כך שבמשרד החוץ מתחילים להתמרמר שהם מרגישים כמו המדור לחיפוש קרובים.
אולי לאור העיסוק הקודם שלי המעבר לחול לא נתפש בעיני כאירוע קשה במיוחד. גם אשתי אומרת שהיא מרגישה כאן יותר בנוח ממה שציפתה. אנחנו חיים בעיר ירוקה ושקטה ואפשר להשיג כמעט הכול בחנויות שנמצאות במרחק הליכה של חמש דקות. ללונדון נסעתי בינתיים רק שלוש פעמים ורק לצרכי העבודה. כל נסיעה נמשכת כמעט שעתיים והמחיר כמו טיסה לטורקיה. התחלתי לעבוד כעצמאי, פרילאנס, בעגה המקצועית. זו עבודה במשרה חלקית הרחוקה מלכסות את הוצאותינו במדינה הכל-כך יקרה הזו, אבל אני מרוצה: גם כי מעניין לעבוד ממדינה אחרת וגם כי פתאום יש לי זמן למשפחה ולתחביב שעליו תמיד חלמתי בישול.
במבט לאחור צריך להודות שהחודש הראשון היה מתסכל למדי. לא האמנו כמה לאט מסתדרים כאן העניינים. כמה זמן צריך לחכות עד שמקבלים חיבור מהיר לאינטרנט, עד שאפשר לפתוח חשבון בנק. נראה לנו מוזר שצריך לדווח למשטרה על הגעתנו ועוד לשלם על כך כמעט 70 פאונד. המפגשים עם המקומיים עברו יחסית בשלום כי הציפיות שלנו לא היו מי יודע מה גבוהות. היחידים שעדיין מצליחים להרגיז אותי הם נהגי האוטובוס – לידם הנהגים של אגד הם ממש מלאכים. מצד שני, הופתעתי לטובה מכך ששירותי הבריאות כאן ניתנים בחינם גם לזרים. השיא היה כשהאחות מהמרכז הרפואי הסמוך הגיעה לבקר את בננו והביאה לו ספרי קריאה במתנה. החיים כאן זורמים לאט אבל בנינוחות רבה. מבחינת האינטנסיביות אפשר להשוות חודש באנגליה לשבוע בישראל. בקצב הזה השנה שלנו כאן צפויה לחלוף מהר מאד.
מבחינה חברתית, אנחנו מרגישים שהסתדרנו מצוין כי בזכות הילד ומפגש מקרי במרכז הרפואי עם אם ישראלית צעירה, הצלחנו להכיר עוד שלוש משפחות עם ילדים קטנים. מי היה מאמין שתוך חודשיים כבר אוכל לשבת בפאב המקומי בסופי שבוע עם חברים ישראלים?
אבא במשרה מלאה
רן בר
המעבר ללונדון היה כרוך עבורי במעבר קיצוני מבחינת סדר היום ואינטנסיביות החיים; בארץ הייתי מפקח רכישה ב’כלל חברה לביטוח’. העבודה סביב השעון, כולל שעות לילה מאוחרות של ניהול מכירות קבוצת סוכני ביטוח תוך עמידה ביעדים חודשיים ומרתון מתמיד גרמה שבתי רצתה להוציא אותי מעץ המשפחה בעת שלמדה על הנושא בארץ כי אבא כל הזמן בעבודה.
באנגליה התנתקתי מהכול. הפכתי לסטודנט בחצי משרה ואבא במשרה מלאה, כולל הסעות, חוגים, רופאים, הכנת אוכל וכו’. אני בן 42, נשוי לדר חדווה בר, נציגת ישראל בדירקטוריון הבנק האירופאי לשיקום ופיתוח (EBRD), ואב למור (11), טל (9) ועומר (4). בימים אלה סיימתי תואר שני בביס למנהל עסקים של אוניברסיטת וסטמינסטר בניהול מערכות מידע. זו השנה השלישית שלנו באנגליה, ובקיץ הקרוב נחזור לישראל.
למרות העובדה שלהיות אבא במשרה מלאה זה לא קל, החוויה אדירה ואיתה התמורה. לדוגמא: כשעומר היה בן שנתיים הוא צפה בסרט אנימציה בו הסוסה ממליטה סייח ומיד עוטפת אותו בגופה, ואמר: זה אבא של הסייח, הוא מאוד אוהב אותו.
במיוחד הייתה קשה הכנסת הילדים למסגרות. כך ביליתי שעות רבות בביהס ובמעון במהלך החצי שנה הראשונה. המעבר למצב בו המנהלת היחידה הינה האישה היה חד ולא פשוט. טרם הגעתנו שמתי לעצמי יעד של השגת תואר שני בתחום מעניין ושונה מזה בו עסקתי. לשמחתי השגתי יעד זה, יחד עם הבונוס של תקופה ייחודית עם המשפחה.
אני פחות אוהב כאן את הסנוביזם של חלק מהישראלים השולחים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים ובטוחים שבתי הספר הציבוריים הם לא לרמתם (למרות שבתי הספר הממשלתיים כאן הם עשר רמות מעל בתי הספר בישראל); את החד צדדיות של התקשורת הבריטית במהלך מלחמת לבנון השנייה בידיעה שהמצב בארץ קשה, שחלק מהתמונות האנטי-ישראליות מוצאות מהקשרן, ושהחברה מהגדוד שלי (בו הייתי מפ מפקדה) קיבלו צווי 8 ואני 6,000 קמ מהם; את החושך בחורף בשעה ארבע, ולראות את הילדים כאן עטופים בצמר גפן בשונה מהעצמאות והחופש שיש להם בישראל.
אולם הדברים שאהבתי היו רבים יותר, בפרט את הבינלאומיות של לונדון; המפגש עם סטודנטים מכל העולם המנטאליות השונה ועם זאת היכולת לשתף פעולה. הטיולים עם London Walks, המוזיאונים והתערוכות המתחלפות, סרטי הבוקר לבד עם המקרין, שיעורי ספינינג ב’וירג’ין אקטיב’, רכיבה על אופני שטח בהמפסטד הית’, טיולים ברחבי אנגליה, ייצוג המדינה באירועים וארוחות של EBRD, שיחות פוליטיות והתחושה שכל אחד מאיתנו הוא למעשה שגריר של ישראל וחובתו (הנעימה) היא להציג את המצב במדינה לאשורו; לראות את הילדים מגיעים למצב בו הם כל כך נהנים שהם רוצים להאריך את השליחות; וכמובן את משפחת השגרירות שחלקם הפכו לתחליף אמיתי למשפחה שבארץ.
השליחות היא חוויה לכל החיים לי כאבא במשרה מלאה וכסטודנט באמצע החיים, לילדים, שהיום האנגלית שלהם ברמה של העברית והייתה להם הזכות להיחשף לילדים, לתרבויות ולדתות שונות, ולאשתי שעשתה קריירה בינלאומית מרשימה ונהנתה מכל רגע. אני מאחל לכל אחד מידידי חוויה כזו, אבל ההנאה הגדולה שלנו נבעה גם מהידיעה שבסוף השליחות חוזרים הביתה, לישראל.
השליחות נמשכה עשר שנים
אריק יהלומי
שני הדברים שאני הכי אוהב ושהם תמצית חיי, הם טיס וכדורגל. אחרי שבע שנות שירות השתחררתי ב-1970, אחרי מלחמת ההתשה (בה נטלתי חלק בפעולות מבצעיות קשות ורבות כאיש צוות אוויר בטייסת מסוקים), והחלטתי לצאת לחול לנוח ולהתאוורר. למעשה הייתי בדרך לאמריקה, לשם הוזמנתי עי חבר, אבל בשל עברי הביטחוני נתבקשתי לעבור דרך לונדון בשליחות ביטחונית מסויימת, שהייתה אמורה להיערך לא יותר ממספר חודשים. בדיעבד, שליחות זו נמשכה כעשר שנים.
ואז קרה מה שלא היה צפוי. בשנה הראשונה לשהותי פה, הכרתי את מי שעד היום אשתי, ג’קי. התחתנו ב-1971 ובמקביל לעיסוק הביטחוני נכנסתי לעסקי הטקסטיל של משפחת אשתי. הורי (אבי זל, היה השחקן והבדרן המפורסם, אלכסנדר יהלומי), דווקא עודדו אותי, ולו רק מהסיבה שהיה להם תמיד מקום אליו יכלו לצאת מ’סיר הלחץ’ של הארץ, ובמיוחד לבוא ולראות תיאטרון טוב.
אחרי כעשר שנים החלטתי לשנות כיוון. למדתי עיצוב פנים והקמתי חברה משלי, שפעלה עד אמצע שנות ה-90. אחרי זה החלטתי לקחת את החיים יותר בקלות. לא שאני פחות עסוק, כי התחביבים – הטיס ועיסקי הכדורגל בהם אני מעורב בשנים האחרונות – ממלאים את כל זמני ולא נותנים לי לנשום.
מבחינת הטיס, בהשוואה לימי חיל האוויר הזוהרים אך הקשים, כיום הטיסה היא יותר להנאה. למשל, קפיצות עם חברים קרובים לארוחות צהריים בצרפת, וכו’. הכדורגל, זה סיפור שונה; אני מעורב במספר פרוייקטים, בין השאר, ייצוג התאחדות הכדורגל הישראלית באנגליה, שלאחרונה כללה טיפול באירוח נבחרת ישראל בכדורגל (ספטמבר 2007), הבאת שחקנים ישראלים צעירים למבחנים באקדמיות לכדורגל באנגליה, הבאת מאמנים מהארץ להשתלמויות בקבוצות ועיקר עיסוקי איש הקשר של קבוצתי האהודה, ארסנל, בכל הקשור לפרוייקטים שלהם בארץ שכוללים: בתי ספר לכדורגל, פעילות במגזר היהודי-ערבי בגליל ופעילות קהילתית בשכונות מצוקה בארץ (פרוייקט שייחנך בחודש הבא).
אני בן 63, גר באדג’וור, יש לי שתי בנות, ליאן (33) ונטלי (30) ושתי נכדות (8 ו-7). מהיום הראשון שהגעתי לאנגליה הרגשתי כאן טוב. אני בכלל טיפוס צעיר ברוחי, שאוהב לטוס ולהסתובב בעולם, ומתאקלם בקלות בכל מקום. כך היה גם כשהגעתי, גם מהסיבה שכבר היו לי פה חברים שהקלו עלי את ההתאקלמות, והשליחות הייתה כזאת שממילא הייתי מוקף בישראלים. באותה תקופה, שהייתה יחסית להיום קלה יותר מבחינת חוקי ההגירה, גרו כאן ישראלים מכל הסוגים: אנשי עסקים, סטודנטים וגם אלמנט שלילי: כמה פושעים מפורסמים, כמו: יורם לנדסברגר שמסעדתו ‘הנגב’ בפינצ’לי רואד (המפסטד) הייתה אז מרכז הישראלים בלונדון, וגד פלום (שץ), שהיה מראשי הפשע הישראלי, ושדרך אגב היה בן כיתתי בביהס העממי בתא.
בשל עבודתי בהתחלה וההצלחה בעסקים, אני חושב שלונדון הייתה טובה בשבילי. אני אוהב מאוד את לונדון מבחינת אורח החיים, מבחינה תרבותית וכמובן, מה שכבר ציינתי. תמיד הרגשתי עצמי בר-מזל שאני למעשה נהנה משני העולמות; אני מבקר הרבה בארץ, שלוש-ארבע פעמים בשנה (הרבה בזכות עבודתי עם הכדורגל), ואני מרגיש מחובר. המשפחה המורחבת וכל חברי הילדות עדיין שם.
ההזדמנות דופקת בדלת
יואל ישראלי
אני לא יודע מה עבר לי בראש כשאמרתי לרלי סבבה, למה לא?! רלי, אשתי, מצדו השני של הטלפון, שיתפה אותי בהצעה שקיבלה לנסוע כשליחת הסוכנות היהודית לתנועה המסורתית באנגליה. היא בעצמה לא הייתה משוכנעת שזה משהו שכדאי לעשות, אחרי הכול שום דבר לא היה חסר לנו בחיים בראשית השנה התחתנו, גרנו לנו בדירה מתוקה בתל-אביב, היא הייתה מאושרת בעבודתה החינוכית ואני הרגשתי בטוח בתפקידי כמנהל מחלקת שיווק ישיר בחברה המייבאת מוצרי חשמל. כבדרך אגב היא סיפרה על מהות השליחות והוסיפה בהיסוס: נו, אז מה אתה אומר? אין לי ספק שהיא לא ציפתה לתגובה אותה קיבלה ממני. האמת?! גם אני לא.
לפעמים תחושת הבטן שלך מובילה אותך להחלטות כאלה ואחרות. הפעם תחושת הבטן שלי אותתה לי שבגיל 35 – שינוי, זה בדיוק מה שאני צריך. אמנם לא הייתי יוצא לחפש שינוי שכזה אבל כשההזדמנות דופקת בדלת צריך לדעת לנצל אותה. הרפתקה כזו תאפשר לי לקבל נקודת מבט שונה על החיים והקריירה שלי, לעצור, לנוח, לגלות תרבות חדשה ולהיות חלק ממעצמת כדורגל. הפרט האחרון כמובן הכריע את הכף.
שינוי, מטבעו, זה דבר לא פשוט בכלל. זה ברור שכל חוויה מרגע ההחלטה לצאת לשליחות היא מרגשת אבל בו בעת היא גם מזעזעת את כל האמונות, הדעות, ההרגלים ומערכות היחסים שנשאת איתך עד כה בחיים. כזוג צעיר, התנסות כזו מאתגרת את הקשר. מהר מאוד הבנו שמערכות התמיכה נשארו בישראל ואין לנו על מי להישען אלא אחד על השני. יותר מכך, ההתמודדות היא עניין יומיומי – מנטאליות ובירוקרטיה לא מוכרת, חיפוש עבודה – דבר שגם בישראל הוא לא תענוג, שפה חדשה וחוקי נהיגה לא ברורים, שרבות כבר נאמר עליהם.
שישה חודשים עברו מהרגע בו נחתנו בהית’רו, מוכנים לשהות של שנתיים בלונדון, ובכל יום שעבר למדתי משהו חדש: נגרות כי מישהו צריך להרכיב את כל הארונות, הכיסאות והשולחנות שרלי רכשה כדי שתהיה הרגשה של בית. בישול כי לא מספיק להתגעגע לאוכל הישראלי, צריך לעשות משהו בנידון. וניווט כי אם פספסת את השלט בתחילת הרחוב, תתפלל לנס!
גיליתי שכיף לטייל בלונדון, והכי כיף שיש פנאי לעשות את זה (מחיאות כפיים לימי ראשון!). הרחק מהלחצים בארצנו הקטנטונת והאהובה, שוכן לו בלונדון עולם של משחקי כדורגל, מחזות זמר, ספרים, שווקים ומוזיאונים. ואפילו במזג האוויר החורפי יש קסם.
היום אני מנהל את אורלי קפה באדג’וור, נהנה מהמפגש עם אנשים חדשים, ומשתדל לתמוך בעבודת השליחות של רלי, אותה אני רואה כפרויקט זוגי וכחוויה ייחודית.
תהליך ההסתגלות הוא איטי. מרגש ומתסכל לסירוגין. בהחלט לא מומלץ לבעלי לב חלש. והכי חשוב?! סבלנות. זו מילת המפתח. הייתי מוסיף גם תעוזה, אופטימיות, פתיחות ומזל.
