במובנים רבים, ‘מלפפון כבוש אמריקאי’ הוא מכתב לאבותינו ומסמך של בחינה עצמית שבמרכזו לא אחר מאשר השחקן והקומיקאי הקנדי-יהודי סת’ רוגן.
‘An American Pickle’ (שם בעל משמעות כפולה: ‘מלפפון כבוש אמריקאי’ שיכול להתפרש גם כ’תסבוכת אמריקאית’) הינו סרט קומדיה קליל ומלא לב המתעקש לא לקחת את עצמו ברצינות. זהו סיפורו של הרשל גרינבאום (המגולם כמובן על ידי סת’ רוגן בחן ובכישרון), חופר תעלות יהודי בשטייטל המזרח אירופאית הבדיונית, סלופסק, אי שם בשנת 1919. ימיו הקשים מוארים כשהוא פוגש בשרה, יפיפיה מקומית שעוד יש לה את כל שינייה (משוחקת על ידי שרה שנוק המוכרת לחלקנו מתפקידה בסדרה ה’יורשים’ שזיכה אותה במועמדות לפרס האמי). טקס החתונה של השניים מתפתח למרחץ דמים כשהקוזקים מגיעים, ובני הזוג נודדים אל עתיד מזהיר יותר בארץ המובטחת, אמריקה.
החלק המזהיר לא ממהר להגיע. הרשל מכלכל את התא המשפחתי הקטן מעבודתו כמוחץ עכברושים במפעל חמוצים מקומי וחוסך פרוטה לפרוטה רק כדי להגשים את חלומה של אהובתו, חלקת קבר משפחתית במתחם היהודי של בית הקברות המקומי (חלומו של הרשל לסודה יחכה להמשך).
תאונת עבודה (שוב, כמוחץ עכברושים) דוחפת את הרשל למצב אבסורדי של כליאה במתקן כבישת מלפפונים. הרשל מתעורר מאה שנים מאוחר יותר והיוצרים מדלגים באלגנטיות משעשעת על ההסבר המיותר של ‘איך לעזאזל?” (ככה זה בעולם של ‘מלפפון אמריקאי’, קבלו את זה ותמשיכו הלאה).
הגרינבאום האחרון
כשהרשל יוצא אל העולם המורכב של ניו יורק במאה ה-21 מקבל את פניו בן גרינבאום (גם הוא מגולם על ידי סת’ רוגן שממש נראה צנום ועדין יותר מעצמו), הלא הוא הנצר האחרון לשושלת. בן התייתם מהוריו כמה שנים קודם לכם ושניהם, בן והרשל, הם אחרוני הגרינבאונים בעולם.
בן, איש מחשבים הנודף מילניאליאות, חי את חיי המותרות של מעמד הביניים המודרני. דוגר שנים על אפליקציה שפיתח ובינתיים מתקיים מכספי הירושה. הרשל מתקשה להעריך את צאצאו. ההווה המתירני והעבר האפרורי מתחילים לגשש את גודל המרחק ביניהם.
כשהשניים מגיעים לחלקת הקבר המשפחתית, הנרקבת לה בצילו המעיק של לוח מודעות לוודקה, הרשל מאבד את זה ומבטיח לעשות את כל שבכוחו לקנות את החלקה ולהשמיד את הפרסומת הקוזקית.
מכאן יוצא הסרט אל חלקו השני. מעללים מעט מקושקשים המזכירים לא פעם מערכונים יותר מסרט. הרשל נגד בן, בן נגד הרשל וכו’. זה לא עד שלב מתקדם כשבן מוצא את ההרשל שבתוכו וההפך שהסרט חוזר שוב ללב הפועם שלו. אנשים והגשרים שביניהם.
בעוד העלילה מספקת לא מעט הזדמנויות מעניינות לעסוק בשאלות של מוסר, קידמה, עדריות, טכנולוגיה ושלל שאלות קיומיות אחרות, הסרט בפועל מפספס יותר משהו פוגע. העקיצות הקלות לתרבות הצריכה והנוחות האינפנטילית משמיעים צליל עמום לנוכח הסיפור והשתלשלות העלילה. אבל זה בגלל ש’מלפפון אמריקאי’ הוא לא סרט ביקורתי. הוא לא פה להטיף לנו על הגיחוך שבחיים המודרניים, לפחות לא יותר מבקריצה.
הופעה מוצלחת של סת’ רוגן
מאיפה נולד הרעיון של הסרט? ב-2013, סיימון ריץ’, תסריטאי אמריקאי שעבד על ‘הסימפסונים’, ‘סאטרדיי נייט לייב’ ומעט מסרטי פיקסאר של העשור האחרון, פרסם בניו יורקר סיפור קצר בארבעה חלקים. הסיפור מגולל דרך עיניו של הרשל המהגר את פגישתו עם צאצאו, בן דמותו של סיימון. הסיפור היה מכתב התנצלות לאבותיו, המהגרים היהודים ממזרח אירופה, והתמודדות של סיימון עם רגשות האשם שסחב על חיי המותרות נטולי התלאות שבהם גדל ביחס לדם שירקו אבותיו בדרכם לבסס עצמם כמהגרים חסרי פרוטה בארץ קשוחה (כמה יהודי).
‘מלפפון כבוש אמריקאי’ לא יצעד אל היכלי התהילה של סרטי הקולנוע. עבודתו על כס הבימוי של ברנדון טרוסט (הצלם הראשי ברוב סרטי רוגן ובמאי בפעם הראשונה) היא מינורית ולא בולטת. כתיבתו של סיימון דלה ברגעים שבין הקטעים שכן עובדים. אבל, בעיקר בזכות הופעתו המוצלחת של סת’ רוגן בתפקיד כפול (הרשל ובן גרינבאום) רוח חיים חיננית מופחת בדמויות ועולם העלילה כולו. במובנים מסוימים, מדובר בסרט האינטימי וללא ספק היהודי ביותר שיצא לרוגן והוא מרגיש מעין גרסה כמו תשובה (מעט מטופשת שלו) לסרטם היהודי ביותר של האחים כהן a serious man שתורגם בישראל לשם הבעייתי “היהודי הטוב”.
בסרט זה מצליח סת’ רוגן להקסים עם דמותו הבעייתית של הרשל ולהוסיף אל קלחת הקולנוע היהודי גרסה אלימה ומרעננת לטוביה החולב.
