מעט מאוד מקומות בלונדון פתוחים לקפה ועוגה אחרי חצות. ברם, מבחר לא מבוטל אפשר למצוא ברחוב אדג’וור שמשתרע בין מרבל ארץ’ למרליבון רוד. ולא סתם קפה, קפה טורקי עם בקלאווה. אני כמובן מתכוונת לבתי הקפה של מי שפעם כונו בנימה ידידותית בני דודנו. באתר אקס-ישראלים מתואר הרחוב כמתחם שאליו לא מומלץ להגיע – למרות זאת אני מכירה הרבה ישראלים-לונדונים שהם מבקרים קבועים במסעדות הלבנוניות בו. אבל מה לעשות, הפיתוי למפגש הקולינארי המר-מתוק אחרי מופע בתיאטרון היה רב, וכך בעוונותיי מצאתי עצמי עם בן-זוגי נהנים מקפה מהביל בכוסית זכוכית, בבית קפה קטן ולא ככ אינטימי. לא אינטימי – כיוון שיכולנו בברור לשמוע את השיחה שהתנהלה ליד השולחן שלצידנו.
מסביב לשולחן ארוך ישבו כעשרה גברים צעירים. כמה מהם היו אסיאתים או מזרח-תיכונים, ואחרים נראו אירופאים. בראש השולחן ישב בחור כבן 30 שנראה מערבי ודיבר אנגלית קולחת ברטוריקה כובשת. מתוכן השיחה הבנו שהנל מספר לחבורה על בחורה ממוצא לאטבי שהתאסלמה בלונדון. כאשר נסעה לבקר את בני משפחתה בלטבייה – לבושה בעבייה מסורתית – היא עברה מסכת עינויים, החל מידיה של משטרת ההגירה וכלה בידיהם של בני משפחתה. חבולה ופגועה יצרה הבחורה קשר עם בני דתה החדשה והם עזרו לה להגיע לכוויית, שם היא משמשת כיום מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה המקומית.
נראה כי המוסלמים בחבורה שמעו את הסיפור הזה יותר מפעם אחת. הם, כנראה, היוו קבוצת לחץ על האירופאים בדיון על האיסלאם שהתרחש אחרי. לא שמעתי שהם אמרו להם במפורש להתאסלם – אבל גם אם אמרו, זה לא נוגד את החוק.
מוסר השכל
בפרת’ (אוסטרליה) עומד בימים אלה למשפט ג’ק רוש, גבר אוסטרלי, בן 55, יליד בריטניה שהתאסלם. הוא חשוד בקשר לפוצץ את שגרירות ישראל בקאנברה. אולי הפחד מהתאסלמות אירופית נובע לאו דווקא ממיליוני המהגרים מארצות מוסלמיות שהגיעו למערב למצוא עבודה. רובם אומנם עויינים את ישראל, אבל הם אינם טרוריסטים. אולי הסכנה כרוכה בהתאסלמות אזרחים אירופאים בעלי דרכון, קורות חיים ומשפחה שורשית, שאינם נראים או נשמעים כסכנה ביטחונית, ובדרכונים שלהם לא רשומים לאום או דת. אני מאמינה כי האיסלאם היא דת עם אג’נדה סוציו-פוליטית, ואירופה מוסלמית תשנה את פני הדמוקרטיה שאנחנו מכירים. זיכרו – מלבד טורקיה, אין בעולם מדינה מוסלמית דמוקרטית.
