אוטומטי להמונים

למרות ההתעניינות התקשורתית המאסיבית לה זכו לאורך השנים גילברט וג’ורג’ (בעיקר בשל השימוש שעשו בנושאים שנויים במחלוקת כמו עירום, אקטים מיניים, יחסים הומוסקסואלים ונוזלי גוף), תמיד התלוננו השניים על התעלמות מצד הממסד האמנותי. יתכן והתלונות עשו את שלהן, ויתכן שאהדת הקהל הכריעה – מה שבטוח יש להם כעת סיבה טובה מאוד לשנות מנטרה. אחרי שנבחרו לייצג את בריטניה לפני שנה בביאנלה בוונציה, זוכים השניים בימים אלו לתערוכה רטרוספקטיבית, שהינה הגדולה ביותר שהוקדשה אי-פעם ב’טייט מודרן’ לאמן יחיד.

סביר להניח שגם מי שאינו מתעניין באמנות, מכיר את גילברט וג’ורג’, שדמויותיהם הלבושות בחליפות מזוהות מיד לציבור הרחב. אולם בזאת טמונה אולי הבעייתיות באמנות שלהם. גילברט וג’ורג’ תמיד העמידו את עצמם במרכזה ובכך הפכו למקרה קלאסי של השתלטות הדימוי הציבורי של האמן על אמנותו. מה שבתחילת דרכם נתפס כהתנגדות לאמנות המושגית ולאסתטיקה של ה’ארטה פוברה’ (אמנות דלה) הפך ברבות השנים לפרודיה מרוקנת מתוכן שמושתתת על דימויי פנטזיות הומוסקסואליות.

עבודות ה’פסלים המזמרים’ המוקדמות שלהם, בהן עמדו על שולחן, רקדו ושרו את ‘מתחת לקשתות’ – בו מתארות שתי יצאניות את תענוגות החיים ברחוב – דיברו על הזדהות עם שוליים חברתיים. העובדה שהגדירו את עצמם כפסלים חיים גם באמנותם וגם בחיי היומיום עם המוטו: כל דבר שאנו עושים הוא אמנות – הפכה אותם לא רק ליוצרים אלא גם לאמנות עצמה. אך העבודות המוקדמות הפיוטיות שלהן (בו הם נראים צועדים בפארקים אנגלים טיפוסיים ובביתם המתפורר והמדכא שבאיסט אנד), הפכו אט אט לפנורמות צבעוניות בהן דמויות הענק שלהם מרחפות לצד גברים צעירים ועירומים על רקע נהרות שתן, אברי מין, אוננות, סקינהדס, עלים, דמעות, פיות, טבורים, ישבנים, מלים וביטויים. העבודות הללו הפכו אט-אט למנייריזם מנופח ופינו מקום לסגידה ריקה מתוכן לדימוי הא-מיני האקסצנטרי שלהם ולשגרת חייהם המפורסמת (השניים אוכלים כל יום כבר במשך 30 שנה באותה מסעדה כורדית ליד ביתם – גילברט חוזר הביתה ברגל, ג’ורג’ חוזר במונית).

למרות הקלילות הקיימת בחלק מעבודותיהם, התערוכה מסתיימת בעבודות חדשות שמתייחסות ללונדון שאחרי הפיגועים ביולי 2005. היצירה החדשה מורכבת משישה חלקים שעל כך אחד מהם מודבקות כותרות העיתונים שהופיעו למחרת הפיגועים. גילברט וג’ורג’ מופיעים באחת התמונות מכוסים בתיל. בתמונות אחרות הם נראים מתפרקים לאטומים כשהם עומדים בתוך אפר. הבעיה בעבודות הללו היא פשטנותן והתייחסותם לנושא כאל חומר גלם אסתטי נוסף. על אף השאלות שמתעוררות מכך – זה פשוט משעמם.

עם זאת, התערוכה שווה צפייה, בעיקר בשל העבודות הליריות המוקדמות והרומנטיות שלהם. במובנים מסוימים חזתה יצירתם של גילברט וג’ורג’ את הפאנק, ניבאה את עליית הפונדמנטליזם וצפתה את זעזועי האיידס, וכשהם לא לגמרי מלאים בעצמם – הם אפילו מצליחים לרגש.