קצת מצחיק לחשוב על זה היום אבל הסרט “בלייד ראנר” (1982) מדמיין לוס אנג’לס עתידנית של שנת 2019 כמעין דיסטופיה אפלה עם מכוניות מעופפות ורובוטים אנושיים למראה. אמנם עוד אין בנמצא מכוניות מעופפות ואנדרואידים שנראים כמו בני אדם אבל באופן אבסורדי שנת 2020 הייתה יותר עתידנית ממה שיוצרי בלייד ראנר יכלו לדמיין; עולם שנשלט על יד מנהיגים מטורפים (שאולי סופסוף ילכו הביתה) ומתמודד עם מגיפה חדשה שהשביתה את הציווליזציה וכלכלתה לחודשים ארוכים.
לצד תעשיית התיירות והפנאי, אחד הנפגעים העיקריים של המגיפה, הסגרים והמשבר הכלכלי שבאו בעקבות הכל הוא עולם התרבות. אולמי הופעות, גלריות, מוזיאונים, פסטבילי מוזיקה ואולמות קולנוע היו סגורים במשך רוב השנה החולפת. ובכל זאת, היו כמה אירועים תרבותיים בשנה הזו גם אם בתנאים בלתי רגילים.
קולנוע בבריטניה
מטבע הדברים, כמעט ולא יצאו לאקרנים סרטים חדשים. פרט ל TENET של כירסטופר נולאן, סרטים רבים שאמורים היו להיות שוברי הקופות של השנה נדחו לשנה הבאה ובראשם “לא זמן למות”, הסרט ה- 25 בסדרת סרטי ג’יימס בונד והאחרון בכיכובו של דניאל קרייג. “לא זמן למות” אמור היה לצאת באפריל, נדחה לספטמבר ולבסוף נדחתה יציאתו לאפריל 2021. כך עלה בגורלם של לא מעט סרטים אחרים. אז מה כן היה לנו השנה? נטפליקס.
ענקית הסטרימינג שלטה גם השנה בהפקות הקולנוע שלה. “משפט השבעה משיקגו” של אהרן סורקין, “מאנק” של דיוויד פינצ’ר, “תמיד השטן” של אנטוניו קמפוס ועוד, אלו היו הסרטים הבולטים של השנה אבל כרגיל עם נטפליקס, אחרי שבועיים בבתי הקולנוע (במקרה הטוב) הם מיד היו זמינים לצפייה בבית. האם זהו עתיד הקולנוע? נקווה שלא.
טלוויזיה בבריטניה
להבדיל מהקולנוע, עולם הטלוויזיה רווה נחת בשנים האחרונות באופן כללי וכך כמובן גם השנה. תכל’ס, מה היה לאנשים לעשות פרט לאכול (ולהשמין) הרבה ולצפות בטלוויזיה?
על אף שמגיפת נגיף הקורונה פגעה מעט גם בהפקות הטלוויזיה, בסופו של דבר היו לא מעט סדרות טובות השנה. כל החשודים המיידיים לא אכזבו: רשת HBO האמריקאית הוציאה את “הקנוניה נגד אמריקה”, מיני סדרה המבוססת על רומן של פיליפ רות ומתארת היסטוריה אלטרנטיבית שבה אמריקה נעשית נאצית. גם שיתופי הפעולה של HBO עם ה BBC היו מרשימים מאד השנה כמו “להרוס אותך” של הכוכבת העולה מיקאלה קול. ואם כבר ב BBC עסקינן הרי ששיתוף הפעולה שלהם עם שרות הסטרימינג הולו הניב עוד סדרה מעולה, “אנשים נורמליים” שזכתה גם היא לביקורות נלהבות ואהדת הקהל.
ואז ישנה כמובן נטפליקס. אם חשבנו שנטפליקס איבדה את זה באו “גמביט המלכה” או סדרת הדוקו “trial 4″ באו והוכיחו שלחבר’ה שם עדיין יש את זה.
ישראל אגב, ממשיכה להיות מעצמת טלוויזיה קטנה אל לא מעט הפקות שנמכרות ברחבי העולם כולל עונות חדשות ל”פאודה” ו “שטיסל” כמובן סדרת הריגול “טהרן” שנמכרה לאפל טיוי ונראית כמו מליון דולר לפרק (בעצם, כשחושבים על זה, היא באמת סדרה של מליון דולר לפרק).
מוזיקה בבריטניה
מזה שנים שתעשיית המוזיקה סובלת מהשינויים הקיצוניים בהרגלי הצריכה שלנו: אם פעם הבאגלז שרו “הוידאו הרג את כוכב הרדיו” הרי שהספוטיפיי הרג את תעשיית התקליטורים. הדור הצעיר כבר לא ממש מקשיב לאלבומים וכל האופן שבו אנשים מקשיבים למוזיקה השתנה מהקצה אל הקצה.
תוסיפו לזה את מגיפת הקורונה וסגירת אולמי ההופעות וביטול כל פסטיבל מוזיקה אפשרי ועם מה נשארנו? כאמור עם ספוטיפיי. אולי קצת יוטיוב. ובכל זאת, היו לנו כמה רגעי אושר קטנים השנה, בעיקר תודות לדור הנפילים שהפציץ השנה; האלבומים החדשים של בוב דלין וניל יאנג היו מופת של ישוב הדעת ושמירה על רלוונטיות דווקא בהשוואה ליוצרים צעירים בהרבה שכבר באלבום השני והשלישי שלהם הפסיקו להיות מעניינים (טיים אימפאלה או זמרת הקאנטרי מרגו פרייס למשל).
בגזרת הפופ דה וויקנד ממשיך עם השטיק שלו בשעה שבורנה בוי או וויזקיד האפריקאיים תמיד מפתיעים ובחזית האלקטורנית אין לנו על מי לסמוך אלא על פור טט (קיריאן הבדן הבריטי) שלעולם לא מאכזב. ואם כבר ביוצרים לא מכזיבים עסקינן הרי שאלבום הג’ז רוק של נגן החצוצרה הישראלי אבישי כהן היה אחד התופינים המפתיעים של השנה המוזרה הזו.
