ב-2019 עמדה לעלות הפקה גדולה של מחזמר חדש המבוסס על ספרה של הסופרת האפרו-אמריקאית אליס ווקר, “הצבע ארגמן”. כארבעה שבועות לפני ערב הפתיחה הסתבר שהשחקנית סאי אומובה, שהייתה אמורה לשחק את התפקיד הראשי של הפרוטגוניסטית סילי, שיתפה (בשנת 2014, כלומר חמש שנים קודם לכן) בעמוד הפייסבוק שלה פוסט הומופובי. אומובה באה מרקע של נצרות אוונגליסטית והפוסטים שלה היו די סטנדרטיים בגישה הנוצרית שלהם הרואה בהומוסקסואליות חטא וכו׳. אומובה סרבה להתנצל בטענה שזוהי אמונתה הדתית והיא פוטרה מתפקידה במחזמר.
שנתיים קודם לכן פרסמה אליס ווקר, הסופרת שעל פי ספרה נוצרו הסרט של שפילברג וההצגה המדוברת, שיר שכותרתו “ללמוד את התלמוד”. בשיר הזה כותבת ווקר את הדברים הבאים:
האם גויים (אנחנו) אמורים להיות עבדים של יהודים, ולא
רק
זה, אלא גם ליהנות מכך?
האם בנות שלוש (ויום) מורשות
להינשא ולקיים יחסי מין?
האם זה פייר לאנוס נערים צעירים?
האם הטוב שבגויים (שוב, אנחנו) חייב
לההרג?
עצרו רגע וחשבו מה יכולה להיות המשמעות של כל זה
או מה היא כבר הייתה
בימי חיינו.
שעה שאומובה הביעה דעה דתית אישית שלה בנושא ההומוסקסואליות, ווקר טענה בעצם שהדת היהודית מאמינה בפדופיליה, אונס, עבדות ורצח של לא-יהודים. שעה שאומובה הביעה עמדה אישית, גם אם מוטעית, הרי שווקר כאילו הביאה עובדה: תראו במה יהודים מאמינים. אומובה כאמור פוטרה מההצגה אבל איש לא חשב לעשות שום דבר בעקבות הדברים שווקר כתבה. ווקר סופרת שנודעת בעמדות האנטישמיות שלה ובכל זאת איש לא חשב לבקר אותה כל כך או לבטל את ההצגה המבוססת על ספרה. המחזמר עלה על בימות מערב לונדון בכיכובה של שחקנית אחרת. המקרה הזה הוא רק דוגמה אחת מני רבות.
“אני הולך לתת לכם כמה דוגמאות לתופעה שחוזרת על עצמה” במלים אלה פותח דיוויד בדיל את ספרו החדש Jews Don’t Count (“יהודים לא נחשבים” בתרגום חופשי). ומהי אותה תופעה שבדיל עוסק בה לכל אורך הספר? ההתעלמות המוחלטת של מי שמחשיבים עצמם ב”צד הנכון” של המפה הפוליטית-היסטורית, אנשי שמאל ליברלי, קוראי הגארדיאן, ממצוקת היהודים או מגילויי שנאה כלפיהם. כלומר, אותם אנשים שפוליטיקת הזהויות היא בראש מעיניהם, אנשים שילחמו עד חורמה בכל ביטוי של גזענות ואפליה מאיסלמופוביה ושנאת שחורים דרך הומופוביה, טרנספוביה ומה לא, שכחו – רק סוג אחד של גזענות ושנאת האחר, אנטישמיות.
דיוויד ליונל בדיל הוא קומיקאי, סופר, ומגיש טלוויזיה יהודי-בריטי שנולד בניו יורק. הוא כתב מספר ספרים בעבר אבל נראה שספרו החדש הוא העצבני והנשכני ביותר. הוא ממשיך ומביא כמה וכמה דוגמאות, חלקן גם מחייו האישיים, לתופעה המדוברת שבה עוסק הספר.
אנטישמיות חדשה?
אז הנה עוד דוגמה: בוועידת מפלגת הלייבור בשנת 2019, אמרה דואן באטלר, שרת הצללים לענייני מעמד האישה ושוויון זכויות, את הדברים הבאים “אם אתם גרים בדיור ציבורי, אם אתם מהקהילה הלהט”בית, אם אתם סטרייטים, אם אתם צוענים, אם אתם מתקשים לשלם שכירות, אם אתם חובשים חיג’אב וטורבן או עונדים צלב, אם אתם שחורים, לבנים, אסייתים, אם אתם נכים, אם אין לכם קרן השתלמות, אם לא למדתם באוקספורד או בקיימברידג’, אם אתם בני מעמד הפועלים, אם אתם מתחת לגיל 18, אם יש לכם שאיפות, אם אתם עובדים, אם אתם אנשי קריירה, אם אתם מרגישים שלא תחיו אחרי גיל 25, האם אי פעם סימנתם את אופציית ה”אחר” כשנשאלתם על הרקע האתני שלכם – אז דעו שיש לכם עתיד ושמגיע לכם, מגיע לכם לחיות בשיוויון ובכבוד. ממשלת לייבור תכיר בערך של כולכם, רק תמשיכו להיות מי שאתם”.
הרשימה הזו, כותב בדיל, קצת מוזרה. היא מכילה כמה זהויות שכבר נחשבות ממילא למיינסטרים כמו “לבן” או “סטרייט”. כנראה שבאטלר לא רצתה לפגוע באף אחד ולא להתעלם מאף זהות. אבל היא כן התעלמה מזהות אחת ברורה. היהודית.
בדיל מתעקש לא לקרוא לתופעה הזו אנטישמיות חדשה או משהו ממין זה. אבל, מאידך גיסא, הוא כן מאמין שהתופעה הזו קשורה לאנטישמיות במובן הזה שהשמאל הליברלי, בממלכה המאוחדת ובמקומות אחרים, לא ממש יודע איך להתמודד עם בעיית האנטישמיות אז הוא פשוט מתעלם ממנה (במקרה הטוב). כלומר, בפוליטיקת הזהויות העכשווית רק זהות אחת הושמטה, הזהות היהודית.
למה? בדיל מנסה להסביר את התופעה מנקודות מבט שונות. ראשית חכמה, הוא מנסה להסביר מי הוא בדיוק אותו ציבור ש”אחראי” לתופעה הזו. הוא מכנה אותם “הפרוגרסיבים”. כלומר אותם בני מעמד בינוני עם דעות ליברליות (לאו דווקא שמאליות) המתנגדים לכל סוג של אפליה ושנאת האחר. פרט כאמור, לאנטישמיות. כלומר, הם מתנגדים לאנטישמיות רק שמאד קשה להם לזהות אותה. ושוב נשאלת השאלה למה, למה דווקא הזהות היהודית, הפגיעה כל כך מבחינה היסטורית, לפתע הושמטה מפוליטיקת הזהויות? כאמור, בדיל מאמין שיש לדבר מספר סיבות; האדם היהודי מזוהה היום בעיני “הפרוגרסיבים” כאדם הלבן הפריווליגי. היהודי מבחינתם הפסיק להיות מיעוט מדוכא והפך בעצם לחלק מהאליטה הדכאנית, הפריווילגית, העשירה. ואם כבר מדברים על כסף, הרי שאותן תפיסות אנטישמיות קלאסיות של היהודי העשיר השולט בעולם חילחלו לתוך השיח “המתקדם” ופשוט נעשו לחלק ממנו. תשאלו את ג’רמי קורבין (בקטע העוסק בקורבין בדיל ממש מבריק בהבחנות שלו).
הספר הזה גרם לכותב שורות אלו לחשוב הרבה על דברים שחוויתי בעצמי. דברים שלא ידעתי להסביר אותם בשעתו. דוגמה: בשנת 2011, שנה לפני האולימפיאדה שהתקיימה בלונדון, פנו אלי מספר גופים, כולל הוועד האולימפי, שאשתתף בפרויקט מעניין שבו הצמידו כותב למלחין ויחד היינו אמורים ליצור מחזמר קצר המבוסס על ענף ספורט. כתבתי מחזמר קצר על מתאגרף יהודי בקרב עם מתאגרף אירי. אחרי שהמחזמר הוצג (בבלפסט, צפון אירלנד) הליברטו שלי עובד לספר קומיקס מטעם אותם גופים שהזמינו את הפרויקט. ספר הקומיקס היה ממש יפה אבל הושמט ממנו פרט אחד חשוב: עובדת היות המתאגרף שלי, אייק אייזן, יהודי.
אולי תאהבו לקרוא גם על שבוע הספר היהודי בבריטניה:
https://alondon.net/new-site/שבוע-הספר-היהודי-בבריטניה/
