בין לונדון הפורחת לישראל המדממת
מחשבות על שליחות, קהילה ותקווה לעתיד משותף
המילים הללו נכתבות בין ההריסות בדימונה וערד, קריית שמונה בואכה חיפה, תל אביב וירושלים, ונתב”ג – בו כמעט אין יוצא ואין בא רגע לפני חג הפסח, שיא העונה בשנה. בין מציאות ישראלית רועשת וכואבת לבין רחובות לונדון הפורחים בצבעים ורוד סגול של אביב מתעורר, אני מתבקש לשתף מעט מחוויית השליחות המשפחתית שלנו. בתוך המרחק, הגעגוע והעשייה, מתחדדת ההבנה העמוקה של הקשר בין קהילות ישראליות בתפוצות לבין הבית, ושל האחריות הגדולה הטמונה בשליחות שמבקשת לחבר, לחזק ולהעניק תקווה גם בזמנים שבהם
האופק נראה מעורפל. קצת מוזר לשבת ולכתוב על החיים בלונדון, כשכל הטבע העירוני שב לפתע לחיים. המעילים והכפפות מוחלפים בגרדרובה קיצית, ומדי פעם אפשר כבר לצאת החוצה אפילו עם שורטס וסנדלים. אבל באותו הזמן העיניים והלב נמצאים מזרחה, בתפילה ותקווה שהשקט והשלום ישובו לחופי הים התיכון. המראות קשים והסוף איננו נראה באופק, גם אם האמריקנים משדרים אופטימיות
להסכם שישים סוף ליריבות ארוכת השנים. אמא שלי תמיד אמרה לי, ברגעים שנשמעתי נרגן בתור ילד קטן, שאם אבחר ללבוש את המשקפיים הנכונות עם העדשות הוורודות, העולם יהיה בעיניי יותר יפה, וככה אזמן לעצמי את כל הטוב שאני מבקש ורוצה. אז על אף שאפשר לחבר את הנקודות בין המציאות הקשה בישראל והאנטישמיות הגואה בבריטניה, אני בוחר לשתף אתכם בכמה מחשבות טובות ודיבורים טובים
שיתנו לנו קצת פרופורציה על החיים. בשנתיים וחצי האחרונות בריטניה, מדינה חשובה בניתוח יהדות התפוצות והרביעית בגודלה, שינתה לחלוטין מגמה בכל הק־שור לעלייה. בשיא שיאה של המלחמה אלפים מקרב השכנים היהודים שלנו כאן בחרו לקשור את גורלם כישראלים מן המניין. כאשר בישראל המשפחות נכנסו למרחב המוגן, הם עזבו שפה, תרבות, שקט, ויסקי ושלווה, ועלו על מטוס שנחת ישר בתוך מדינה בהמולה. יחד עם משרד העלייה והקליטה והסוכנות היהודית פעלנו להנגיש להם את המידע ולייצר עבורם, מתוך היכרות עמוקה עם צרכי השטח, אינסנטיב רציני שידחוף אותם
לצעד משנה חיים ויביא אותם לבחור לגדל בישראל ילדים. ההבנה ש”עם אחד אנחנו”, כמו שהרצל אמר, דרשה מאיתנו להתאים את התכנים התרבותיים הישראליים באופן שגם מי שלא גדל כמונו בישראל יוכל להתחבר לדברים הלאומיים שעיצבו אותנו כישראלים, וזה מה שיהיה לחוט המקשר. אז מלבד יוזמות מקומיות לתמיכה בישראל, יצרנו יחד עם JW3 יום זיכרון לחללי
מערכות ישראל, מותאם לקהל דובר האנגלית. את פסטיבל ההצגות השנתי הקדשנו לנושא “ואהבת לרעך כמוך”, ויזמנו סיכה חדשה שתחליף את זו הצהובה עם מגן דוד ולב, עליה חרוט הביטוי החשוב שמגלם את הגישה לבניית חברת מופת, שנאהב את הסובבים אותנו כמו שאנו אוהבים את עצמנו. אלפי בני הנוער שהולכים עם הסיכה על מדי בית הספר מחזקים אותנו שיש לעם הנצח עתיד מזהיר, עם דור המחר שגדל פה לתפארת.
בית העם ממשיך לחנך דורות של ילדי ישראלים לאהבת הארץ מגיל קטן, ומערך האולפנים שהתרחב למאות תלמידים בעש־רות אולפנים, מסייע לרבים לעשות עלייה כשאת אתגר השפה העברית פתרו עוד על הקרקע של הממלכה הבריטית הגדולה.. גם הסיור הציוני מסתובב בעיר ומספר את ההיסטוריה של הקהילה המפוארת, ואיך שמשה התפאורה המקומית את ההס־תדרות הציונית העולמית כמנוע ודלק להקים, אחרי 2,000 שנות גלות, מדינה חדשה-ישנה עם סמל, דגל והרבה גאווה, שבגיליון זה אנחנו זוכים לחגוג עוד אחד מימי עצמאותה.
וברמה האישית, מעבר שכזה עם אישה ושישה ילדים מאתגר מאוד. אז כאשר בפעם השלישית אני זוכה לכתוב פה בעיתון, אפשר להסתכל בגאון לאחור. הילדים עדיין מסתובבים בחורף הלונדוני בחוץ יחפים, וגם מניירות ממלכתיות לא סיגלו כשאר החברים. מה שכן, הם ללא ספק צברו חוויות חיים משמעותיות כשליחים שבאו לתקופה לפרק משימה.
ייתכן שיצטרכו להתאקלם מחדש בישראל בסוף השנה הזאת, אולי בזאת שלאחריה. מה שבטוח הוא שהגעגוע לאפרוריות עם מרחבים ירוקים אינסופיים, עם מערכת תחבורה ציבורית משוכללת, תרבות מדהימה, קוסמופוליטיות של שפות, ריחות ומאכלים, והרבה חברים מקהילה מיוחדת במינה, יהיו צפונים לעולמי עד בתא זיכרון מיוחד שהכותרת שלו היא: שליחות ציונית, למען עם אחד יחיד ומיוחד !
