בעונה שעברה לא היה לאף אחד צל של ספק: כריסטיאנו רונאלדו זכה בתואר כדורגלן העונה באנגליה במשאל השחקנים, במשאל העיתונאים, ואם תרצו גם במשאל הבנים, הנערות, האמהות והאבות והאבנים המתגלגלות. אחר כך הוא גם נבחר כמובן, ללא עוררין ובלי תחרות, לכדורגלן השנה באירופה ובעולם. בצדק. רונאלדו היה הצנטריפוגה, השסתום, הבורג המרכזי, המנוע והקלאץ’ מאחורי הזכיה הפנומנלית של מנצ’סטר יונייטד בדאבל של הפרמיירליג וליגת האלופות. רק רדיאטור הוא לא היה, אבל גם העובדה שהוא לא הצליח לצנן את הטמפרמנט חם המזג שלו, לא פגמה לבסוף בבחירה המובנת מאליה לנוכח תרומתו – הרבה יותר מאחד חלקי אחד עשר.
השנה הסיפור שונה לחלוטין. הבדל של גיר וגבינה, כפי שאתם אוהבים לומר. רשימת ששת המועמדים הסופית לתואר כדורגלן העונה של השחקנים היא אמנם צפויה, שבלונית, לא מציתה את הדימיון, ומגוונת כמו חלון ראווה של מוהל. אבל הפעם לפחות יש התמודדות ותהייה. כי הפעם יכול כנראה כל דייב, דוזי, ביקי, מיק וטיץ’ לזכות בפסלון הנכסף. אל המועמדים רונאלדו, ריו פרדיננד, נמניה וידיץ’, ראיין גיגס ואדווין ואן דר סאר ממנצ’סטר יונייטד, מסתנן גם קנדידאט אחד שהוא אדום, אבל לא שד אדום – סטיבן ג’רארד מליברפול.
יש לבחירה הזו בעיה אחת גדולה: הדד ליין שלה הוא לפני סוף אפריל. כלומר, הכדורגלנים המקצוענים מצביעים על העמית הנבחר שלהם עוד לפני שהם יודעים מי אלוף, מי מחזיק בגביע האנגלי ומי זכה בליגת האלופות. זה יוצר מצב אנומלי משהו, במיוחד בעונה בה ליברפול נושפת בעורפה של מנצ’סטר יונייטד ומאיימת להקדים אותה בפוטו פיניש בליגה, ויותר מכך – כאשר באמצע אפריל מסתבר שיונייטד, צ’לסי וארסנל הגיעו כולן גם לחצי גמר הגביע האנגלי וגם לחצי גמר ליגת האלופות. ומה אם אחת הלונדוניות תזכה תוך שבוע בצ’מפיונס ליג וב-FA CUP גם יחד? עד כמה תהיה אז הבחירה של אדום כלשהו, מלנקשייר או מרסיסייד, מגוחכת ו/או מופרכת?
אבל אלו החוקים, וזו המציאות שתמיד מחייבת פשרות ודחיית סיפוקים, ואיתה צריכים לחיות ולהתמודד פרנסי המשאל והבוחרים, בדיוק כמו שעבדכם הנאמן צריך להשלים את הרשימה הזו שלו ימים ספורים לפני חצאי גמר הגביע האנגלי בוומבלי, ולהחזיק אצבעות שרוב השורות, ההשערות, והשאריות יישארו רלבנטיות גם אחרי שהן ייצאו ממכבש הדפוס.
וכמובן שתכנית הריאליטי הזו אף כופה עלינו להיצמד לכללים. להמיר את המרדנות והיצירתיות – מישהו אמר עמנואל אדבאיור, דידייה דרוגבה – בהליכה בתלם ובניסיון לדלות את כדורגלן העונה מתוך רשימת המלאי המוכתבת מלמעלה, ועוד בעיתוי בעייתי שכזה. לפחות יש כאן סוג של אתגר. קדימה.
כריסטיאנו רונאלדו לא מתקרב העונה ליכולת שהניחה אשתקד את הכתר על ראשו, וגם שער הניצחון המרהיב והמכריע שלו בפורטו ברבע גמר האלופות, לא ימרק את העונה האפרורית יחסית שבאה בעקבות השיא.
נמניה וידיץ’, הבלם הסרבי של יונייטד, היה הפייבוריט לזכיה לאורך חודשים רבים. הוא קיבל גם את הקול הפומבי של הבוס שלו, סר אלכס פרגוסון. אבל וידיץ’, שקנה את עולמו בשלושת רבעי עונה יציבים ומרשימים, איבד אותו בשעה אחת – בפיק הברכיים, בשגיאות לא אופייניות אך קריטיות ובהרחקה שתרמו לתבוסה 4-1 בבית במשחק מכריע נגד ליברפול. עם חזרתו להרכב, ניבעו סדקים בביטחונו ובהופעתו של וידיץ’. מי שגמר סמסטר ראשון ושני בהצטיינות, עולה לבסוף כיתה עם כוכבית – נא לנסות שוב בשנה הבאה.
ריו פרדיננד הוכיח עד כמה הוא חשוב ליציבות העורף של אלופת אנגליה ואירופה דווקא בהיעדרותו. פציעתו כפתה על ג’וני אוואנס, ג’ון אושיי ואף גארי נוויל להיכנס לנעלי הבלם, ולפתע נראתה ההגנה הטובה ביותר באנגליה כמו גבינה שווייצרית – 11 ספיגות בחמישה משחקים. רק חזר ריו – וכבר נשמרה בפורטו רשת נקייה ראשונה תוך חודש, ושימשה קרש קפיצה לחצי גמר האלופות. אבל האמת היא שפרדיננד סבל מעליות ומורדות והפסיד יותר מדי משחקים בגלל פציעה מכדי להפוך ממועמד לגיטימי לזוכה המאושר.
אדווין ואן דר סאר שבר אמנם את שיא הדקות ללא ספיגה בליגה, ובגיל 36 הוא רשם עוד עונה טובה, אפילו טובה מאוד, אבל לא עוצרת נשימה. הוא יציב, משרה ביטחון ויעיל, אבל נהנה גם מאוד מאותו עורף קשיח המחפה עליו. אין לו העונה גם איזה רגע מכונן לפנתיאון או ליוטיוב. האמת, זו לא עונה של שוער.
סטיבן ג’רארד מליברפול הוא העונה כל מה שכריסטיאנו רונאלדו היה עבור יונייטד אשתקד. הכוח הדוחף והמדרבן, האנרג’ייזר – סוללה בלתי נאכלת – ובנוסף גם המנהיג האולטימטיבי, שדולק אחרי האחריות ומעמיס אותה ללא הרף על כתפיו. סטיבי ג’י ראוי לפרס, אבל אם ליברפול, שעפה מן הגביע האנגלי וליגת האלופות, תוריד מסך על 2008/2009 ללא תואר – יהיה קשה להצדיק את ההכתרה הארצית של המלך הבלתי מעורער המקומי.
נשארנו איפוא עם ראיין גיגס. גם אם לקשר הוולשי בן ה-35 נותרה עוד עונה לפני שהוא תולה את הנעליים הנוצצות שלו, לא כדאי ואין צורך לחכות. הוא ברשימה, הוא כמעט 20 שנה באותו מועדון – היחיד בקריירה המקצוענית שלו – הוא עשה הכל, זכה בכל, הוביל, תעתע, כבש, נלחם, הזיע ונתן את הלב, הנשמה והכישרון הזוהר. הוא נותר צנוע, מאופק, זך וצח משערוריות. הוא פינה מקום לדור חדש, ושמר על האופטימיות והמקום בסגל. הוא קיבל באהבה ירידה לספסל ושינויי משימה שנדרשו לנוכח הגיל והתרגיל. הוא התאקלם ופרח בכל תפקוד, חדש כישן. לא היתה לו עונה כבירה מהסרטים, אבל היא היתה כזו ששווה סרט. וגם סרט ניצחון. באין מישהו בולט ונישא מעל כולם, ראוי ראיין גיגס לתואר כדורגלן העונה (אחד התארים היחידים שעד כה חמק ממנו) לא רק על עשרה החודשים האחרונים – אלא על מפעל חיים.
