יחי הנשיא. באמת יחי. יש סוניה, אין סוניה, זה לא קשור. לא תמיד צריך שבאמת יהיה סוניה כדי שפרס באמת יהיה אהוב. נכון, אחרי קצב היינו שמחים לקבל גם את עופר גלזר כנשיא או אפילו את עפרה ווינגרטן אבל אנחנו באמת זקוקים לפרס.
סדר היום של הנשיא הנכנס
זה לא סוד שפרס הולך להיות נשיא מאוד מעורב. מאוד. הוא לא הולך לשבת בצד כשפה כולם מחרחרים מלחמה, הוא הולך לשנות באמת את המזרח התיכון באופן סופני. אני רוצה להציג את לוח הזמנים של פרס, כפי שגובש על ידו בחודש האחרון כשממש לא היה לו במה לשחק:
שבוע ראשון
עד יום שלישי לגמור שלום עם סוריה מבחינה עקרונית, להיפגש עם מתיישבי הגולן, להסביר להם שאני נשיא של כולם ולעזור להם באריזה.
שבוע שני
חייב לברר סופית מי זאת סוניה ולמה כולם רוצים שהיא תהיה לידי כל הזמן. אולי כדאי לשאול את ציקי על זה ובדרך אליה להקים את תעלת הימים כולל קיוסק בכניסה.
שבוע שלישי
להקים מדינה פלשתינית ולברר עם דליה איציק אם אפשר שהטקס יהיה בפריז ליד המסעדה של הקלמרי.
שבוע רביעי
לברר מה שלום העם.
שבוע חמישי
להניח את אבן הפינה לכפר המוזיקה בניהולו של ניסים גרמה. חייבים לתת לו משהו, אחרת הוא ירצה לשיר בכל הטקסים. לברר אם אפשר לסגור אותו בכפר לתקופה ארוכה.
שבוע שישי
להפריח את הנגב ולדבר יותר עם העם. (אולי גם את זה אני אתן לגרמה? )
שבוע שביעי
לנוח. רצוי בבורגונדי.
עניין אחר
בערב תשעה באב היינו בקיבוץ כרמיה. זה נורא קרוב למה שהיה גוש קטיף וביום בהיר אפשר לראות עזתים עצובים. מינואר לא נפל קסאם בשטח הקיבוץ. איך שנכנסנו זה קרה. צבע אדום, צבע אדום, פנים ירוקות (בעיקר שלי) והקסאם נפל 300 מטר מאיתנו ונכנס לבית בלי להתחשב בקיר. אנחנו בכלל באנו להיפגש עם מפוני גוש קטיף שמתגוררים ב’קראוילות’. שנתיים בדיוק הם שם ובשבוע שעבר קיבלו שוב מכתבי פינוי. הפעם לא מהצבא, לא מהמשטרה, הפעם מחברי הקיבוץ שעדין לא חתמו עם המדינה על הסכם שכירות חדש. אי אפשר לחשוד בי באהבת ייתר לאחי המתנחלים. ההיפך הוא הנכון.
לפני כמעט 46 שנה נולדתי בקיבוץ. אחרי הביקור בכרמיה, אני די מתבייש בשייכות שלי לתנועה הזו. חברי הקיבוץ, לצורך משא ומתן ניתקו בשבוע שעבר את החשמל בגן הילדים של המפונים ושלחו להם מכתבי פינוי שמזכירים במשהו את מכתבי הפיטורין ששלחה לימור לבנת לצורך משא ומתן.
הם גם מודים בפה מלא וחצי מלא שהם פשוט לא סובלים את המתנחלים לשעבר. לא אותם, לא את המנהגים המשונים שלהם (המפונים לא חרדים אבל הם מעדיפים אוכל כשר ומזוזה בדלת) וגם על התביעה המוזרה שלהם להקים בית כנסת בשטח הוילות הם הגיבו בצרור מכשולים, ואמרו לא פעם שהם היו מעדיפים לבנות מסגד. חברים, אני רוצה להודיע שהמדינה הפקירה את מה שנקרא ‘אחינו המתנחלים’. המדינה זרקה אותם גם לכלבים ובתפקיד הכלבים הפעם – אחינו הקיבוצניקים. שנאת חינם, כבר אמרנו?
