שלום חבריי הלונדונים. הגברת מירי רגב, בוודאי שמעתם, היא שרת התרבות והספורט. ספורט זה דווקא בסדר – האישה יודעת לבעוט בכל מה שזז, ואם זה ערבי, אז כל בעיטה נוספת תתקבל בשמחה. בעניין התרבות קשה עוד לדעת. הנטייה של השמאל היא כמובן להשמיד כל סיכוי שהאישה הזו תצליח. גברי בנאי, הקטן מהגשש, כבר הודיע שהיא בהמה. שייקה לוי לא חיכה יותר מדי כדי להצטרף ולומר שיש משהו בדברי חברו.
אחריהם בא שלום חנוך, האיש שניסה את לונדון לפני המון שנים וחזר לפה כדי להיות המוזיקאי הכי גדול שצמח בארץ (או לפחות בין עשרת הגדולים). חנוך הודיע שלא מוצא חן בעיניו שהיא, ובעצם כל פוליטיקאי, כך אמר, ינאם לפני ההופעה שלו בפתיחת פסטיבל ישראל, והוא מתכוון להגיב בחומרה. זו שטות, כמובן, כי מי שמופיע בפסטיבל של השלטון – שלא יתבכיין שהשלטון נדחף להופעה. בסוף, אגב, הוא לא פצה פה. היא דיברה ואף גרפה מחיאות כפיים (כי הגיעה כאנדרדוג). עוד שערורייה שמאלנית אידיוטית הסתיימה בשלום.
הפרד ומשול
מאמרים קשורים
אין שלום. יש את סילבן שלום, שממונה על המשא והמתן עם הפלסטינים וגם על חיזוק הקשר החם עם האמריקאים. הלוואי שיצליח לו – הוא עבר שנה לא פשוטה. אבל השלום נראה רחוק מתמיד. כמעט הייתה פה הפרדה בנסיעה באוטובוסים בין ערבים ליהודים. ברגע האחרון, נתניהו התעשת וההצעה התאדתה, אבל כמעט הפכנו לדרום אפריקה. מאוד כיף פה בלבנט.
אם אין קמח
יכול להיות שהצטרפתי למשפחת הצליאקים, כלומר אלה שאסור להם לאכול כמעט כל מה שטעים. טעים עם קמח, כמובן, אבל זה לא נגמר בלחם. בתקופה האחרונה, אני מגלה שעוד ועוד מוצרים מכילים את הגלוטן המופלא הזה: מסויה ועד מיונז, מגלידה לעיתים ועד במבה. בקיצור, החיים (אם אכן יש לי את העניין הזה) הולכים להיות מעניינים.
אגב, גם וודקה, וויסקי ומרטיני יוצאים מהתפריט, שלא לדבר על בירה הגונה ביום קיץ חם. החלק השני והעוד יותר מעצבן של הסיפור הוא המחירים של המוצרים האלה. קמח רגיל, נגיד, עולה ארבעה שח? אז קמח ללא גלוטן עולה 24 שח. זה בערך היחס. למה? כי למה לא. מה הם יעשו חולי הצליאק? אם אין קמח יאכלו עוגות? זהו, שלא. גם שם יש גלוטן.
צפיפות בתפוח
שוב קפצנו לביקור אצל הילד בתפוח הגדול. ניו יורק הפכה לעיר של נהרות אדם ההולכים ממקום למקום, אלוהים יודע לאן ולמה. לא יודע כבר מה יש יותר – מעדניות פסטרמה, פיצריות או אנשים. הכול הפך להיות כל כך צפוף ומעורר געגועים לשקט של אמסטרדם או ברלין. מצד שני, ניו יורק…
אם במקרה אתם שם, אל תפספסו את ההצגה החדשה של לארי דיוויד, היוצר של סיינפלד, שנקראת דגים בחושך. זו קומדיה מטורפת על משפחה יהודית שבה, איך לא, כולם שונאים את כולם ומנסים בעיקר להיפטר מהאמא הזקנה שהתאלמנה אחרי מות האב. אחרי דיוויד מחליף אותו ג’ייסון אלכסנדר,
הלא הוא ג’ורג’ מסיינפלד (בתמונה הקטנה למעלה). לא להפסיד!
ואם אתם קופצים לארץ הקודש במקום לניו יורק, תעצרו רגע במופע של יהודית רביץ. גם שם יהיה אושר גדול.
