שלום יהודים גולים מתוקים שכמוכם. הרגע חצינו את החג האחרון. סוכות שמו. חג מטומטם בואו נודה. זה לא התחלה של כלום, זה לא לבקש סליחה מכלום, אין נרות אין סופגניות יש ריח אין טעם… חג מטומטם. זה חג כל כך משעמם שכולם בפסטיבל התמר או הגויאבה או חלילי הצד מצד הרועים. חג מטומטם. זה גם בעיקר החג שעליו כולם אומרים נדבר אחרי החג. חג מהתחת.
מצד שני, לך תבטל חג שמסתובב בלבנט כבר מאה, מאתיים שנה. את הערוץ הראשון שקיים הרבה פחות לא מצליחים לבטל, אז את ההדס שאין לו זכות קיום ואין לו ריח יבטלו? לא השנה. מה שכן נעשה השנה, זה להכריז על החג הזה כחג האידיוטים. אני חושב שבצרפת יש חג כזה ולמה לא לחולל כזה גם פה ולהצמיד לו מיד פסטיבל כמובן, שנרגיש בבית.
אז הנה סיפור על אידיוט לכבוד החג שמתחיל בצופית גרנט – שהיא לגמרי לא אדיוטית – ונגמר בחמור גדול ושמו בישראל: גיא מרוז
אני נורא אדיוט. גיליתי את זה אמנם רק לאחרונה אבל אני סכנה אינטלקטואלית, ללא ספק. אלה היו הטיעונים, ועכשיו לשלב ההוכחות: בחודשיים האחרונים אני מגיש את התוכנית ציפורי לילה בגלי צהל. אני עושה את זה מדי שבוע עם אורח או אורחת מתחלפים. בשבוע שעבר חשבנו שיש יותר מדי אורחים גברים וחיפשנו אישה שתבוא אלינו. אחרי שלאריסה טרימבוזה עמיר ניתקה עלי בזעם, צלצלתי לצופית גרנט.
אני מאוד מחבב את צופית, מכיר אותה די הרבה שנים עוד מהתקופה שהיא שתתה סתם בירות והיה נראה לי סבבה לגמרי להגיש איתה תוכנית. זו הייתה שעת צהרים של יום חמישי. הטלפון צלצל, הגברת גרנט לא ענתה והשארתי לה הודעה שאני אשמח נורא אם היא תחזור אלי. תוך פחות מחצי שעה הטלפון צלצל. צופית הייתה על הקו והיא נשמעה כאילו היא שמחה לדבר איתי.
שאלתי אותה אם היא פנויה ביום שלישי הבא (זה שהתחולל יומיים אחרי בדיוק…) וצחוק גדול נשמע. למה את צוחקת, התעניינתי בנימוס, אם כי קצת בחשש שאני לא מעניין את הקריירה של צופית. צופית הסבירה לי, גם בנימוס, שהיא נורא תשמח אבל היא בדיוק בלונדון. באמת? שאלתי בכנות גמורה, ומתי את חוזרת? זהו שאני לא חוזרת, כך צופית. עזבנו את הארץ אברם ואני. הבנתי, כך אני. ומה אתם עושים שמה? צופית שוב צחקה. אברם עובד פה, היא אמרה והתחילה לדבר קצת יותר לאט כי כנראה הבינה שמשוחח איתה דביל עולמי. איזה יופי, כך הדביל.
את יודעת, שבוע הבא אני בלונדון, אולי נשתה קפה? בשמחה, אמרה צופית לאט נורא. תתקשר כשתגיע, בסדר? אני מרגיש שהיא מדברת לאט אבל חושב שזה כנראה בגלל מזג האוויר. אני מכיר את צופית. כוס אחת של פיפי והיא בנאדם חדש לגמרי. אני עושה רגע הפסקה קצרה כדי שתבינו כמה אני מטומטם. כל השיחה הזו מתנהלת כשאין באותו רגע תוכנית רדיו, אתר אינטרנט או סתם חבורת סכינאים ברחוב שלא מדווחת על מינויו של אברם גרנט למאמן צ’לסי.
נכון, אני מצד שני, לא כל כך מודע לגוף הזה שנקרא צ’לסי. כלומר, אני יודע שזה חי ובועט, אבל לא ממש ממש מעניין אותי מה הם עושים בשבתות וכמה יצא. מנגד, אני בטוח שצופית גרנט בטוחה שהשיחה הזו לא הייתה מקרית ואני מתכנן ראיון בלעדי איתה ועם אברם בלונדון. אני כמובן אשמח לעשות את זה, אבל בינינו, על מה נדבר? על כדורגל?
אני חוזר לשיחה ומדמיין את צופית בביתה המהודר בלונדון שנייה אחרי סיום השיחה: הוא חתיכת מטומטם הגיא מרוז הזה… אברם, כשאתה נוסע למנצ’סטר, אתה יכול לעבור בסופר?
