לבונינגטון קפה קשה להיקלע במקרה. הוא ממוקם בבלוק פנימי ונידח, בשכונת ווקסהול. כשחברה עברה לגור בסביבה, נתקלנו במסעדה הצמחונית, בה מבשל כל יום שף אחר. הצצנו ונשארנו. האווירה תמיד חמה ופשוטה, זרוקה. מזכירה את פלורנטין. אין שני כסאות אחים, או שתי צלחות מאותו סט. האוכל מצוין, בישול צמחוני שורשי ולא יומרני, וזול עשרה פאונד לשלוש מנות, כשאת היין מותר ואף רצוי להביא לבד. הערבים שהעברנו שם ליד האח הסתיימו בבישום קל, כי מי חוזר הביתה עם חצי בקבוק?
כך גם קרה שערב אחד נסכתי אומץ, והעזתי לשאול את מרגרט, טבחית בחסד ואושיה במקום, איך מצטרפים לסבב הבשלנים. מרגרט תיארה בפני מבנה היררכי למדי; בבונינגטון חברים שמבשלים ביום קבוע בשבוע, וממתינים הרשומים ברשימת המתנה ומחכים בסבלנות ליום פנוי מזדמן בו יוכלו לבשל. מעמד נחות במיוחד הוא המתאמנים, שכדי להיכנס לרשימת ההמתנה חייבים בשני ימי עבדות במטבח. ועל כל זה אוכל לשמוע עוד אם אגיע לפגישה החודשית.
הפגישה החודשית היא אירוע מרתק מבחינה סוציולוגית. בחדר כ-20 איש, רובם נשים, מאוסף אקלקטי של לאומים, ואנגלי אחד לרפואה. אני הישראלית הראשונה, כך נאמר לי, אחרי שכשלו לנחש את מוצאי גם על ידי אלימינציה שכללה את רוב הגלובוס. על אף שלמקום הרבה מאוד חוקים, החלטות מתקבלות באופן מעט משונה. הצעות סבוכות עולות להצבעה ונדחות כי אף אחד לא באמת הבין.דיונים קשים נערכים על המיקסר החדש. והדובדבן שבפגישה הקצאת הימים. אז מתחדדים אנשי רשימת ההמתנה, יהיה פירור החודש? שני ימי בישול יתחלקו בין 13 ממתינים.
באופן יוצא דופן צף לו יום ללא דורש. בניגוד לרוב חוקי המקום, היום הוצע לי בתנאי שאהיה עבד טוב. בשעה דמיונית לשבת בבוקר, אני קופאת בדרך לטיוב ומנסה להבין למה. מספרת לעצמי שעברנו תורניות מטבח צהליות ונעבור גם את זה, וכך לא מאוד מופתעת למצוא את עצמי עם מטאטא חמש דקות מרגע שעברתי את דלת המסעדה. הפזמ, מסתבר, בניגוד לסברות מקובלות, לא הומצא בצהל. 14 שעות מאוחר (!) יותר ומרגרט מרוצה אחת – אני יכולה להתחיל לתכנן תפריט ליום משלי.
אני רוצה להכין אוכל ישראלי כמו זה שאני מתגעגעת אליו. להשוויץ במקורותיי ויכולותיי. וכל זה צריך להיות בפחות מ-10 פאונד, כך שמרק קרם הפלפלים ירד מהפרק. אני הולכת על פשוט ומוכר, לפעם הראשונה. ברור לי שכל מה שיכול להשתבש ישתבש. את המצרכים אני מביאה לבית הקפה יום קודם. בשעה שש יושבות צמד השפיות ומעשנות ליד האח. הכול מוכן והמטבח מצוחצח לקראת הסרוויס. משחק ילדים? יום לאחר מכן, שמונה בערב, אני עוד מקפיצה, קוצצת, מערבבת ומועדת. המטבח נראה כמו מסיבת סוף שנה לגיל הרך: אחרי. את ישבני הצילו שלוש חברות שפלשו למטבח בסיום הערב, הפשילו את שרוולי החליפות, ושכשכו את הגוצ’י שלהן במי סבון כשהן מסייעות בשטיפת הכלים וסידור הפוגרום. עברית הן לא קוראות, ספסיבה!
אחר כך מספרות לי מרגרט וראשל בתפקיד המנטוריות שלא המצאתי את ההיסטריה של הפעם הראשונה, ואחר כך זה כבר מסתדר. בחיי שהן צדקו. הפעם השנייה הייתה כל כך רגועה, שהחלטתי להפציץ בארוחה מסובכת לטו בשבט כבר בפעם השלישית. עם שחקנית חיזוק מהארץ הכנו ממולאים מתקתקים, מרק ערמונים, קציצות קשיו ועוד, הכול בשילוב פירות יבשים ואגוזים כרוח החג. הבלגן אולי שוחזר במלואו, אבל הפידבק היה שווה כל רגע של טירוף. ‘מתי את שוב כאן?’ שאל שולחן אחר שולחן. ‘אנחנו לקוחות קבועים, וכזה אוכל עוד לא היה פה’.
בונינגטון קפה:
Bonnington Café, 11 Vauxhall Grove, SW8 1TD
