עשו שמינית באוויר

כמה שאלות בריטיות מסקרנות עלו בעקבות אליפות אירופה 2016, שזה עתה הסתיימה בצרפת. הראשונה קשורה בברקסיט: איך זה שאנגליה החליטה על עזיבת אירופה כה מהר, בעוד וויילס נשארה ביבשת וקטפה את כל הקומפלימנטים והתהילה? האמת היא שבעקבות הסוגייה הזו צצה אף קושייה יותר מעניינת: איך זה שאנגליה גברה על וויילס (1-2) במהלך הטורניר עצמו?

לכאורה, התשובות פשוטות: אנגליה היא לוזרית תמידית, וויילס גייסה את הנשמה והתלכיד. ובמפגש ביניהן – תשוקה אנגלית ומלחמה על הכבוד בתוספת קורטוב של מקריות ומזל (שער ניצחון בתוספת הזמן) הספיקו להפוך את הקערה על פיה. מי שסבר שמדובר באופי מיוחד שסופסוף גידלו האנגלים – קיבל את תצוגת הנפל וההדחה בשמינית הגמר נגד איסלנד הצנועה.

אבל כמו שנכתב כאן לפני פתיחת הטורניר, זה לא היה אמור לקרות הפעם. אנגליה מודל 2016 הפתיעה ברכותה המדכדכת ועזיבתה המוקדמת משום שלאורך הדרך לצרפת היא שידרה אותות של יכולת ועמוד שדרה שונים מקודמותיה. היו לה גם במסע הצרפתי רגעים של ניצוצות – מחצית ראשונה נגד רוסיה – שרמזו על כך שמדובר בצוות שובר שגרה. אלא שהשורה התחתונה שוב נותרה קודרת ונוגה: גם הסגל הזה לא הצליח לרבע את מעגל הכישלונות.

מכיוון שכך, נולד גם ויכוח איזו השפלה הייתה יותר גדולה: זו של נבחרת אנגליה בידי ארה”ב החובבנית במונדיאל 1950 (1-0), או זו של נבחרת אנגליה בידי איסלנד הפיצפונת והבוסרית ביורו 2016 (2-1). נטיית הרוב היא ללכת עם הסנסצייה שקרתה בניס, בעיקר משום שאנשים קרובים אצל עצמם ורוב המתדיינים לא חוו את ה-29 ביוני 1950 בבלו הוריזונטה בברזיל, אבל צפו מבועתים ב-27 ביוני 2016 בדרום צרפת. אבל האמת העצובה היא שהתשובה לא ממש חשובה. כי למעשה, חלפו כבר 66 שנים בין האסונות הספורטיביים הללו של מולדת הכדורגל ודבר לא השתנה. המדינה שהביאה לעולם את הספורט הפופולרי ביותר, היא גם זו שמנפיקה השכם והערב סיפורי דרמה, אימה, דכדוך, גיחוך, צער, אבל, קינה וקנאה. אנגליה היא הסופרת הטובה והמרתקת ביותר של עולם הכדורגל, למרות שאותה כבר מזמן לא סופרים.

הניצחון האמריקני הגדול ההוא במונדיאל הוליד את הספר והסרט “משחק חייהם”. בפראפרזה קיצונית אפשר לומר שאנגליה מייצרת באופן קבוע את “משחק הוצאתה להורג”. על נבחרת אנגליה ניתן אפוא לומר שכל מוות שלה הוא גם בטרם עת וגם צפוי מראש.

אלא שהפעם יש לבחון את האכזבה המרה גם דרך פריזמה אחרת. מהקולות העולים מהמחנה האנגלי אחרי החזרה ללונדון ניתן להסיק על תמונת מצב יוצאת דופן בין חברי הצוות המקצועי והמשלחת האנגלית לטורניר. בעוד שהכדורגלנים היו לפי כל הדיווחים מאוחדים ונאמנים, גם כאשר החלטה כמו שיבוץ חוזר ונשנה של ראחים סטרלינג החלש לא נראתה להם, הרי שבין המנג’ר רוי הודג’סון לעוזריו עברו כנראה כמה חתלתולים שחורים, שמן הסתם השפיעו על האווירה ועל ההחלטות החשובות.

חרף הניצחון הדרמטי על וויילס, הורמו כבר אז גבות במשלחת האנגלית על שיקול דעתו של הודג’סון, והתקשורת התמלאה בטיפטופים על פרנסי התאחדות אנגלים מודאגים. הם ראו מאמן שנצמד לבחירות לא מוצלחות שלו – ג’יימי וארדי על הספסל מול סלובקיה על אף השינוי הבולט שחולל מול וויילס, וסטרלינג עם מקום ב?11 למרות שכל תינוק בן יומו ראה שהוא לא מתפקד. הודג’סון היסס בחילופים, שינה מערכים גם אחרי שהוכיחו עצמם (ההרכב שפתח מול איסלנד שיחק לראשונה יחדיו) ובסך הכל נראה גם אובד עצות וגם עקשן – שילוב קטסטרופלי.

בניס הפכה הדאגה לתימהון עם ההחלטה לפתוח שוב עם סטרלינג. לא רק בגלל אי היכולת המוכחת של חלוץ מנצ’סטר סיטי, אלא משום שהילד עבר משבר נפשי רציני בעקבות הביקורות שספג, ובמחנה האנגלי דווח על מצוקה נפשית ודיכאון של חלוץ מנצ’סטר סיטי. הודג’סון החליט במפתיע ובמפגיע לסייע לשיקום הפציינט האנגלי. הוא התעלם מהמצוקה, מהכשירות הנפשית ומהיכולת הפושרת מינוס עד כה – והרכיב את סטרלינג ב?11 הראשונים מול איסלנד. הוא בחר בצרכים של נער הטיפוח שלו, על חשבון טובת הנבחרת. המהלך התמוה הזה הצטרף לבלבול ואי?סדר שנטע המנג’ר בשחקניו. אולי אי אפשר להאשים את הודג’סון באחריות גורפת לתצוגות המביכות של וויין רוני וג’ו הארט – הוותיקים האמורים לשמש דבק ודוגמה לצעירים – אבל בהחלט ניתן לטעון כי המדיניות והבחירות שלו לא הועילו למיצוי הפוטנציאל של נבחרתו, אולי אף הזיקו. אנגליה הפגינה ללא ספק יכולת שהיא הרבה פחות מסך כל חלקיה.

משהו רע קרה להודג’סון עם הנחיתה בצרפת. האם הלחץ הכריע אותו? הציפייה? החשש? מכל מקום, התנהלותו בטורניר הייתה של מישהו שאיבד את הצפון. מישהו שזכה בסטרלינג אבל הפסיד את היורו.

לוויילס לעומת זאת יש מנג’ר חיוני וחינני, מחובר למציאות. כריס קולמן הוא בראש ובראשונה ריאליסט. מתוך עמדת האנדרדוג הוא שכנע את חניכיו שוויילס מסוגלת “לנצח כל נבחרת”, אך בד בבד אמר בראיונות שגם דברים מקצועיים הם נזילים כמו מזג האוויר בצרפת, וטיפת מוראל, מצב רוח ומזל חשובה לא פחות מטקטיקה או כישרון גורף.

וויילס היא באמת יחידה נטולת זוהר. גארת’ בייל האדיר הוא אמנם הכדורגלן היקר בתבל, אבל בעוד השכינה שורה עליו, התהילה לא פגמה בו כהוא זה. הוא בראש ובראשונה מנהיג ובורג אחד מאחד עשר. פרט אליו, אפשר למצוא בוויילס רק שחקן אחד הנושא לכאורה את תווית הכוכב – ארון ראמזי. כל היתר חוטבי עצים ושואבי מים. אבל בטורניר הזה הסתבר לבריטים – גם בעזרת ההצלחות הנאות של צפון אירלנד ואירלנד – שבנק הפועלים (האפורים) הוא נכס לאומי ובינלאומי, ושבסעיף הזה אין דיסקונט.

כדורגל בלונדון

אצטדיון האמירויות

מאמרים קשורים

ישראלים נגד ישראל

חופש הבחירה?

צלילי המוזיקה

פרצופה של המדינה

יום ש’, 13/8, 15:00. ארסנל-ליברפול (פרמיירליג).

האצטדיון האולימפי

יום ש’, 20/8, 15:00. ווסטהאם-בורנמות’ (פרמיירליג).

אצטדיון וומבלי

6/8, 17:00. ליברפול-ברצלונה (גביע האלופות הבינלאומי).

7/8, 16:00. לסטר סיטי-מנצ’סטר יונייטד (מגן הקהילה של התאחדות הכדורגל).

ווייט הארט ליין

יום ש’, 20/8, 15:00. טוטנהאם-קריסטל פאלאס (פרמיירליג).

יום ש’, 27/8, 15:00. טוטנהאם-ליברפול (פרמיירליג).

סטמפורד ברידג’

יום ש’, 13/8, 15:00. צ’לסי-ווסטהאם (פרמיירליג).

יום ש’, 27/8, 15:00. צ’לסי-ברנלי (פרמיירליג).

סלהרסט פארק

יום ש’, 13/8, 15:00. קריסטל פאלאס-ווסט ברומיץ’ (פרמיירליג).

יום ש’, 27/8, 15:00. קריסטל פאלאס-בורנמות’ (פרמיירליג).

* מועדי המשחקים עשויים להשתנות בהתאם לשידורי הטלוויזיה.