בוקר טוב עולם, שנה טובה. ואכן, עונה חדשה לחלוטין נפתחה זה עתה לרווחה בפני הכדורגל האנגלי. תוך שבועיים קצרים בתחילת ספטמבר התברר שהעולם הישן נותר מאחור, ובמקומו מציפים את האלביון הכדורגלני תהליכים, מהלכים ותפניות למכביר. מי יודע, אולי בריאת היקום החדש הזה היא אחת התוצאות של הניסוי להאצת חלקיקים בז’נבה.
זה החל כבר ביום הראשון של החודש התשיעי, עם המעבר של רוביניו למנצ’סטר סיטי. כמו בסיפור הידוע על הילד האילם שדיבורו שב אליו אחרי שמצא מטמון, ולא יודע מה לספר להוריו קודם (על עושרם החדש, כמובן, את השאר הם הרי יבינו לבד), כך גם האוהדים והתקשורת באנגליה, שהתלבטו כיצד בדיוק לפזר בכותרות הראשיות את אבק הסנסציה. מה הביצה ומה התרנגולת, מה קודם למה? הברזילאי המחונן שעזב את ריאל מדריד והעדיף את סיטי על פני המיליארדים של רומן אברמוביץ’, או העובדה שהמהלך הזה הוא תוצר של רכישת הסיטיזנס על ידי בית המלוכה העשיר כקורח של אבו דאבי.
כמובן שגם זה וגם זה טלטלו את האומה והמפה הפוליטית-כלכלית מקצועית של הפרמיירליג. בליגה הטובה בעולם יש כבר תשעה מועדונים בבעלות זרה, אבל מאז כניסת אברמוביץ’ לסטמפורד ברידג’ לפני חמש שנים, לא הובאה בחשבון אפשרות של כניסה לתמונה של מאן דהו בעל אמצעים גדולים מזה של הטייקון הרוסי. לכן סולימן אל פאחים וחבריו מהמפרץ אינם בבחינת עוד רוכש. המזומנים שלהם שווים הרבה יותר מאלה של הגלייזרים באולד טראפורד וההיקסים וג’ילטים באנפילד, למשל, כי בניגוד ליאנקיז ובדומה לאברמוביץ’ אבו דאבי יונייטד גרופ נכנסת להרפתקה הזו לא מטעמי רווח. השייח’ים רוצים לגיטימציה, יחסי ציבור, פוליטיקה (אירוח מונדיאל 2018?) והרבה פאן, בידור, שעשוע, צעצוע. לכן אפשר לסמוך עליהם שישקיעו במוצר ויתמידו גם אם השורה התחתונה בבנק לא תהיה נוצצת.
רכישת מנצ’סטר סיטי אמורה לעשות טוב גם לתחרות ההולכת ומדלדלת בפרמייר ליג, שיצרה את הדינוזאור ששמו מועדון ארבע הגדולות יונייטד, צ’לסי, ארסנל, ליברפול המתחיל כבר לשעמם למוות אפילו את אוהדיו. סיטי והמעמד הטרי שלה יכולים להיות זריקת מרץ רעננה, קריאת תגר מרתקת. הם אמורים גם לנער את הליגה האקסקלוסיבית מרבצה. אברמוביץ’ מפסיד עיסקה בגלל הפרש של ארבעה מיליון פאונד? הנה, גם הארנק של צ’לסי רזה. מישהו היה מוכן להמר על זה לפני חודשיים?
אבל בעוד קריאות ההתפעלות מהדהדות עדיין ברחבי הממלכה, התקווה לשינוי אוזרת עוז, וההומור הדק והשנון של האוהדים רק מושחז ומשתפר (הופעה עם כאפיות ליציע והענקת הכינוי Middle Eastlands לאיצטדיון הביתי של סיטי), הסתבר שאולי השמחה קצת מוקדמת, ושאולי כדאי קודם להביא בחשבון גם את ההשפעה הרעה של הפטרו-פאונד, או כל הון עתק אחר המשרת נובורישים בטיפוסם על עגלת הכדורגל.
הכתובת על הקיר נדלקה, אפילו הוצתה, על ידי קווין קיגאן ואלן קרבישלי. שני המנג’רים עזבו את משרותיהם ואת מועדוניהם תוך ימים ספורים ועוד לפני שלעונה מלאו ארבעה מחזורים, משום שהם לא יכלו עוד לשאת את עול ההתערבות הבוטה של בעל הבית, הלא הוא בעל המאה, בדעה (שלהם). בניוקאסל נפרד קיגאן מהבעלים האקסצנטרי מייק אשלי, שבחש שוב ושוב בקלחת המקצועית, נתן למנכל דניס ווייז סמכויות יתר, ופגע באופן רצוף וחצוף בריבונות של המנג’ר שלו בנושא רכש והעברות. באפטון פארק התרחש תסריט דומה, רק שהפעם הבעלים המתערבים ומחליטים ומכרסמים בסמכות המנג’ר קרבישלי, היו איסלנדים ועושי דברם, שרכשו את ווסטהאם אשתקד.
לדעת הארי רדנאפ, מנג’ר פורטסמות’, התופעה המגונה הזו מעורבות מסיבית של בעלי ההון במישור המקצועי רק תלך ותגבר ותהפוך בסופו של יום את המנג’ר לבובה. דוגמה לסכנה הזו אפשר למצוא בחזרה לתחילת רשימתנו ולמעבר של רוביניו לסיטי. האם שותף המנג’ר מרק יוז בסוד העניינים, או שהברזילאי (המחונן, אבל מה זה שייך) הונחת לפתח דלתו ללא ידיעתו, בנוסח הנה הבאנו לך מתנה, תשתמש ותגיד תודה.
אבל האמת היא שכל שלל סימני השאלה, הסוגיות והדיונים שעלו על השולחן בפחות ממניין ימים בחודש התשיעי, פינו מקום לאופוריה של העשרה בספטמבר. כי ככה זה אצל אנגליה: יום בצל, יום דבש, ואם הבצל הוא הרבה יותר קרוב לרעל נהי, בכי, ייאוש, דיכאון הרי שהדבש מתחזה בקלות לשיקוי פלא של אהבה, תקווה, הערצה, אופטימיות ועליצות שרק חולה במחלת העליזות של הגשש החיוור (חצי פת שלו) יכול ללקות בהן.
ולדובשנית הזו אחראית נבחרת אנגליה, שנגד כל הסיכויים והתחזיות המוקדמות, הדבירה את קרואטיה 1-4 בזאגרב במוקדמות מונדיאל 2010. רק ארבעה ימים קודם לכן התקשו שלושת האריות להסיר מדרכם את אנדורה הנמושה, ועיתוני הממלכה נתקפו חרדה קיומית. אבל התוצאה והתוצרת בבירה הקרואטית שינו את מצב הרוח מקצה אל קצה. ניחוח מרענן של גאווה ואמונה התגנב שוב אל בין השורות. פאביו קאפלו, המנג’ר, הועלה מדרגה ראשונה בדרך לאולימפוס המשיחי, במיוחד כי מפגן האומץ הראשון של האיטלקי השמרן הזה, הסתיים בזיקוקין דינור: תיאו וולקוט בן ה-19 פתח בהרכב במקומו של דייוויד בקהאם וכבש שלושער.
אז מה, הכל נראה מבטיח? Hold your horses. נא לא לשכוח, זוהי אנגליה. בואו נראה אותה מגלה גם קורטוב של עקביות ואת דון קאפלו מוצא גם פתרון לשוטטות של וויין רוני, לשוערות של קאלאמיטי ג’יימס ולשמירות שוולקוט יקבל מעתה ואילך. כי אתם כבר יודעים: אם בפוליטיקה שבוע הוא נצח (כמאמרו של הרולד ווילסון המנוח), הרי שבכדורגל יום הוא שנת אור. או חושך.
