צחוק הגורל. בעודי כותב שורות אלו, ימים ספורים לפני השעמומון הקרוי בחירות 2006, אני קורא באתרי האינטרנט על עימות אלים בין כמה מערביי העיר לבין חכ לשעבר שהגיע עם תומכיו לעיר כדי להציע להם להתפנות מרצון תמורת כסף. ההתכתשות הבלתי נמנעת יכולה הייתה להיחשב לתרגיל אלקטוראלי של מיכאל קליינר ומפלגת ‘חרות’, אולם קשה להתעלם מהריח הגזעני המגיע לנחירנו. האם הטרנספריסטים האלה סבורים כי בעבור חופן דולרים ניתן לשכנע את הערבים המקומיים לעזוב את המקום בו נולדו אבות אבותיהם?
מי שיקרא את עיר התפוזים של אדם לה-בור יוכל אולי לחוש את טראומת הנטישה האוחזת עד היום את הערבים היפואים שאיבדו חלק ניכר מקרוביהם במהלך הנכבה של 1948. הוא גם יקרא כיצד יהודים רבים המתגוררים ביפו העתיקה סבורים כי עם כל הכבוד לעבודות השחזור שהביאו לעיר גלריות אומנות רבות – הרי שללא רבות מן המשפחות הערביות משהו חסר לעיר הזאת שצללה אל תוך תהום הנשייה עם הקמתה של מדינת ישראל ובליעתה בתוך תל-אביב.
לה-בור, עיתונאי בריטי ידוע שלמד ערבית באוניברסיטאות לידס וירושלים (וכתב ביוגרפיה ידועה על סלובודאן מילוסוביץ’), מלמד אותנו פרק בתולדותיה של יפו. אולם בניגוד לספרים רבים אחרים העוסקים בסכסוך, הוא מעניק לנושא מימד אנושי מוחשי בכך שמרכז את ספרו (הוצאת בלומבסברי) בשש משפחות: ערביות – נוצריות ומוסלמיות, יהודיות – ספרדיות ואשכנזיות, שסיפור חייהן הוא סיפורה של העיר כולה, סיפור של טרגדיה בלתי נגמרת שהושחלה אפילו למערכת הבחירות.
רבים מזהים את יפו עם מאפיית אבולעפיה ובזה מתומצתת היכרותם עם העיר. אבל אבולעפיה אינה רק מאפייה. היא משפחה עתירת שורשים המקיימת זה שנים יחסים של כבוד הדדי עם הרוב היהודי בעיר. אבולעפיה היא אכן אחת משש המשפחות המככבות בספר. כמוה משפחתו של הדר איסמאעיל אבו שחאדה שנכדו לומד באוניברסיטת תל אביב ומבקש לשוב למקורותיו הפלסטינים. כמוה משפחת יורם אהרוני, יליד בולגריה, שיחד עם אשתו רינה היו חברים בלחי וזה עשורים מנהלים עם בנם עופר את חנות התבלינים הידועה טיב. כמוה משפחת אמין אנדראוס, שהנהיג את אנשי העסקים בעיר, בתו לילה מנהלת בית-ספר ובנו סלים, רואה חשבון בדימוס. כמותם בני שושלת צ’לוצ’ה היהודית שהקימה את נווה צדק, השכונה הראשונה של תל אביב. כמוה משפחת גדאי, בראשות יוסוף ובנו פאקרי, שהעמידה דורות רוקחים. כמותה משפחת חמאמי, שאחד מבני בניה, סעיד, נרצח ב-1978 בתפקידו כנציג אשף בלונדון על ידי מתנקש פלסטיני שביקש לנקום בו על שנפגש עם אנשי שלום ישראלים.
כל המעמסה הזאת מונחת על כתפיה של יפו – מי שכונתה כלת פלסטין, אבל הפכה להיות לעיר שירדה מגדולתה ונאנקה תחת הזנחה בת שנים שהפכה אותה ברבות הזמן לאחות החורגת של העיר בלבן. יפו הייתה מרכז העסקים הערבי של מישור החוף. נמלה שימש את ירושלים. בתקופת המנדט הבריטי החלה לקלוט מהגרים יהודים ממזרח אירופה והייתה למוקד מתיחות שגילם במידה רבה את מה שהתרחש באזור כולו. יחסי השכנות לא היו רעים כל כך, אולם פרעות ערביות ומעשי תגמול יהודיים הפריעו למה שמעולם לא יכול היה להיחשב כהרמוניה. מאורעות 1920, בהם נהרגו רבים משני הצדדים, החלו דווקא בעקבות עימות בתוך המחנה הערבי. הבריטים עצמם לא השכילו למנוע שפיכת דמים. בין אירוע אחד למשנהו המשיכו שתי הקהילות לעשות עסקים, עד אשר הופר האיזון באפריל 1948 כאשר האצל החל להפציץ את העיר, חודש ימים לפני הקמת מדינת ישראל.
רוב ערביי יפו ברחו לפני ההתפרצות הגדולה. כולם, 100,000 במספר, סברו כי ישובו לבתיהם. מעטים שבו. היום מתגוררים בה 45,000 תושבים, כשליש מהם יהודים. יפו, העיר של יונה הנביא, פיטר הקדוש, סלאח א דין, ריצ’ארד לב הארי ונפוליאון – ראויה ליותר ממה שיש לה היום. אפילו התפוזים המפורסמים הקרויים על שמה כבר לא משם.
