יוסוף מונאייר, מנהלו של מרכז פלסטין בוושינגטון, כותב כי רבים המתינו לתרומה הספרותית שתסביר למערב את החווייה הפלסטינית. ההמתנה הסתיימה הוא פוסק ומתכוון לספרה של סוזאן אבולחאווה. הוא ואחרים מגיעים למסקנה זו משום שהם רואים בספר את סיפורה של המשפחה הפלסטינית האופיינית: עקירה מהמולדת, מעבר למחנה פליטים, שתי מלחמות נוספות, כמה פעולות תגמול ולבסוף הגלייה מחודשת המסתיימת דווקא בארצות הברית שהופכת למין ארץ מובטחת זמנית.
לכאורה, מנסה הסופרת, היום תושבת פנסילבניה, לכתוב נובלה המשלבת פרטים אוטוביוגרפיים. אולם חד צדדיותו של הספר וסילופם של פרטים היסטוריים רבים, אינם מעניקים לו אמינות רבה. יחד עם זאת הוא מאפשר לקורא לראות כיצד הפלסטינים רואים את האירועים שקדמו לנכבה והתרחשו במהלכה. הציונים, על פי הספר, לא ניהלו מלחמה עם אוייב ערבי מזוין. הם התנפלו על יישובים שלווים, גם לאחר המלחמה, הרגו בתושביהם ללא רחמים וגירשו את יתרתם.
ניתן לטעון כי המחברת מנסה לדחוס את הטרגדיה הפלסטינית על פני ארבעה דורות ובכך מחטיאה את מטרתה, אולם היצירה קולחת ואף מפתיעה. מקורה של משפחת אבולחיג’ה הוא הכפר עין חוד, ליד חיפה. משם היא מגורשת/עוברת לג’נין, מתמודדת עם מלחמת ששת הימים, נופלת קורבן לטבח במחנות הפליטים, סברה ושתילה, ולבסוף עוברת גם את הפעולה המפורסמת בג’נין, עיר המתאבדים, לאחר טבח ליל חג הפסח במלון פארק בנתניה. אבל לב לבו של הספר עוסק באירועי 1948 ולא בכדי הוא פותח בתיאורים פסטורליים של עין חוד, היום כפר אמנים, עין הוד, אז יישוב שקט שתושביו התפרנסו על עצי הזית שגדלו במשך מאות שנים בתחומם.
במרכז העלילה ניצבת אמאל, הנכדה שנולדה זמן רב אחרי הנכבה, והיא זו המגוללת את תולדות המשפחה בצל שישה עשורים של סכסוך דמים עם העם הישראלי. החומרים יכולים למלא תסריט לסרט באורך מלא: לאמאל שני אחים, האחד נגנב בהיותו תינוק והפך להיות חייל בצהל (היה זה ב-1948, כאשר לוחם יהודי ביקש לפצות את אשתו שהתעקרה על ידי הנאצים וחטף את התינוק מידי אמו), השני הפך ללוחם מסור בשירותו של אירגון פלסטיני. שניהם ניצבים משני צידי המתרס.
החייל שאומץ על ידי ניצולי השואה, אינו מוטיב חדש בספרות המזרח-תיכונית. קדם לו המשורר הפלסטיני, ראסן כנפאני והסופר הישראלי, סמי מיכאל. האחרון עשה זאת ביונים בטרפלגר. ספרו של הראשון עובד אשתקד למחזה בתיאטרון הקאמרי ונקרא השיבה לחיפה. אצל אבולחאווה היא מקבלת משמעות פוליטית. בעצם, הרומן כולו הוא פוליטי ולא מתיימר להיראות אחרת. כך היה כאשר מתארת אבולחאווה את הידידות הנרקמת ב-1943 בין חסן, אביה של אמאל, לבין ארי פרלשטיין, בנו של פרופסור יהודי שנמלט מגרמניה.
השניים נפגשו לראשונה ליד שער שכם בירושלים והפכו להיות בני בית, האחד אצל משפחתו של השני. דווקא ארי הוא זה שמזהיר את חברו השאנן, כעבור כמה שנים, מפני כוונותיהם של הציונים המתחמשים שמקווים להקים מדינה יהודית על אדמת פלסטין. ארי אינו מצדיק את המזימה, אך הוא תולה אותה בשואה. יחד עם זאת הוא מבטיח לו כי יתאפשר לערבים להמשיך ולחיות על אדמתם. המחברת, כותבת מפיה של אמאל, כי האירגונים היהודיים קיבלו החלטה להיפטר מהאוכלוסייה הלא יהודית, קודם מהבריטים, באמצעות מעשי לינץ’ ופיגועים ואז מהערבים, באמצעות מעשי טבח, טרור וגירוש. והם, הציונים, ערכו ארבעה ביקורים בעין חוד כאשר פלסטין הייתה עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי.
מבקרים ספרותיים טוענים כי למרות הספרות הענפה שנכתבה על הסכסוך, זוהי הנובלה הפלסטינית הראשונה העוסקת באירועי 1948 ובשל כך חשיבותה. הקביעה הזאת אינה מדויקת, אך דל מספר הרומנים הפלסטינים שזכו לתרגום לשפות זרות מול שפע הספרות העברית. נובלה יצרית ורבת כוח, כתב מייקל פאלין. נובלה שוברת לב, כתבה אסתר פרויד. בכל מקרה, הספר מומלץ לקורא הישראלי שאינו חשוף בדרך כלל לנרטיב הערבי ולו רק בשל העובדה שהוא עוסק גם באינתיפאדה השנייה ולא אמר עדיין את מילתו האחרונה. שרה, הבת של אמאל, דור העתיד, היא זו שתצטרך להתמודד עם החווייה הפלסטינית לעתיד לבוא.
Susan Abulhawa, Mornings in Jenin,
Bloomsbury, £11.99, 332 pages.
