לפני מספר שנים הגעתי למועדון התרבות של מושב בצת בצפון הארץ, כדי לקיים בו מפגש ספרותי עם יציאתו לאור של ספר סיפורי הכדורגל, ההולנדי של עכו, שאותו היה לי הכבוד לערוך. האווירה באולם הייתה חמה ונינוחה, אבל בעת הדיון על הקשר הרופף שבין ספורט לספרות בישראל, נשמע בקהל בעיקר קולו הבהיר והבוטח של צעיר מצודד, ידען ואינטליגנטי. כאשר הסתיים, הוא ניגש והציג את עצמו: דקל קינן, כדורגלן בן 20 שנולד בקיבוץ ראש הנקרה הסמוך, עושה את צעדיו המקצועניים הראשונים במכבי חיפה, ולא נותן לכדורגל להפריע לו להתעמק באהבותיו ובתחביביו האחרים, למשל קריאה.
זו הייתה הפתעה נעימה מאין כמוה – ספורטאי, ועוד כדורגלן, המנפץ במחי הרצאה אחת את הסטיגמה הקדומה עליו ועל חבריו ויכול לשמש שגריר של הצד השני של הכדור. ואכן, לא עבר הרבה זמן עד שדקל קינן היה למודל. לא רק כדורגלן מחונן, שקדן וחרוץ, אלא איש אשכולות ועקרונות רהוט, ג’נטלמן, איש ספר ושיח, ובקצרה – שחקן לדוגמה.
לא היה צריך להיות נביא על מנת לחזות את ההמשך. הקריירה של קינן הלכה והמריאה, רצה והרקיעה שחקים. כנער הוא הוביל את הירוקים לזכייה בדאבל. אחר כך הפך בטבעיות למעוז ההגנה של הקבוצה הבוגרת של מכבי חיפה, זכה איתה באליפות, היה שחקן קבוע בנבחרת ישראל עד גיל 21, ובגיל 22 כבר ערך את הופעת הבכורה שלו במדי הכחול-לבן של נבחרת ישראל הבוגרת.
נתיב ההצלחה של הקיבוצניק המקצוען והאסרטיבי נראה סלול. איש לא הופתע, אפוא, כאשר לפני שנה ומחצה, יוני 2010, כאשר הוא רק בן 25, יצא קינן לרעות בשדות תהילה זרים. הוא הוחתם על ידי בלקפול, שזה עתה השלימה העפלה מרשימה והיסטורית לפרמיירליג, ויצא לבלומפילד רואד (האיצטדיון הביתי של בלקפול) בראש זקוף ונחוש.
קינן אמנם הגיע לליגה הטובה בעולם בזכות, אבל כמו יוסי בניון וטל בן חיים לפניו, הוא היה היוצא מן הכלל, שאינו מעיד על הכלל. האמביציה שלו הייתה יוקדת, ונלוו לה מוסר עבודה מופתי, משמעת עצמית ויחסי אנוש מעולים. בזכות כדורגלנים כאלה ושכמותם לא תמצאו עוד באירופה את הדעה הקדומה – המושרשת עדיין דווקא בישראל – על הכדורגלן הישראלי הכביכול יהיר, עצלן, תחמן ויללן.
החיים במדי הקלמנטינות בבלקפול לא היו פשוטים. הקבוצה נלחמה בתחתית, ולקינן נדרש זמן התאקלמות. הוא התקדם, הפך שחקן הרכב והותיר רושם מצוין על המגרש ומחוצה לו, ובינואר האחרון צד את עינו של דייב ג’ונס, מנג’ר קרדיף סיטי מליגת המשנה, שביקש את שירותיו כדי לסייע למועדון הוולשי להעפיל לפרמיירליג.
הנפילה הבלתי מוסברת
קינן הצטרף לקרדיף, הפך חלק אינטגרלי מהעורף שלה, סחט מחמאות והתחבב על השחקנים והאוהדים כאחת. הוא הופיע 18 פעמים במדיה, ואפילו כבש פעמיים. אלא שבדקה ה-90 נכשלה קרדיף במשימתה. היא נוצחה על ידי רדינג בחצי גמר פלייאוף העלייה לליגה הבכירה, ונותרה בצ’מפיונשיפ. האכזבה הגדולה חלחלה חזק לקומת ההנהלה. המנג’ר ג’ונס פוטר, ובמקומו הובא מאלקי מקאיי, כדורגלן נבחרת סקוטלנד לשעבר ומאמן שעשה את צעדיו הראשונים בתחום אחרי קדנציה קצרה בווטפורד.
החיים הספורטיביים מלאי תהפוכות ומהמורות, וכמו הכדורגל עצמו, לפעמים בלתי צפויים להחריד. דקל קינן יכול כבר לכתוב על הנושא הזה מאמר. דבר לא השתנה ביכולתו או במיומנויותיו, אבל ההגעה של מקאיי לקרדיף סיטי סטדיום סימלה למעשה את נפילתו הבלתי מוסברת של הבלם הישראלי מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מקאיי פשוט לא כלל אותו בתכניותיו. המנג’ר החדש הביא עימו צוות אישי ורכש מספר שחקנים עימם הוא החליט ללכת למכולת. קינן לא היה ביניהם. משחקן הרכב מצליח וקבוע, הוא אפילו לא ירד לספסל, אלא הפך לצופה ביציע. ברוב משחקי קרדיף סיטי העונה הוא אפילו לא נכלל בסגל. בחמישה עשר משחקי הציפורים הכחולות (Bluebirds) בליגה, שותף הבינלאומי הישראלי… דקה אחת בלבד. בגביע הליגה הוא השלים שני משחקים מלאים, אבל זו אפילו לא נחמה פורתא. מבחינת המקצוע והקריירה, קינן נמצא כרגע בקרדיף בגלות.
זה המקום לשוב ולהיזכר בדמות ובאופי, לא בדקל קינן הכדורגלן, אלא האדם. המגן הישראלי לא מסתיר את תסכולו. אבל לא זו בלבד שהוא ממשיך להתאמן, להתאמץ ולא לוותר לרגע, אלא שהוא גם נותר מציאותי וישר, ולא עושה לעצמו הנחות. במקום בו הרבה ספורטאים ופיקודים היו נוהגים לחפש מתחת לאדמה את הסיבות להדחתו של ישראלי ו/או זר ו/או יהודי מן המעגל המרכזי, קינן אמר לאחרונה בראיון להארץ: אני מאמין שמדובר בהחלטה מקצועית של המאמן. אין כאן משהו אישי. הוא פשוט לא מאמין בי. זה לגיטימי, אבל אני לא היחיד ההמום מכך שבעונה שעברה שיחקתי בכל המשחקים והעונה לא קיבלתי כלל הזדמנות.
קינן לא נופל לבור הקיפוח והמירמור. הוא מסתכל למצב בלבן של העיניים ומתבונן קדימה, אל התחנה הבאה. באנגליה, רק באנגליה, שם הוא מאמין מקומו, ושם התקדמותו לא נבלמה, רק נטלה אתנחתא. הכישרון שלו, בצוותא עם המבט המפוכח הזה, הם נכסים שעוד יביאו אותו בחזרה להרכב ולכותרות. אפשר להמר על זה, שווה להחזיק אצבעות.
