חתכנו את פינצ’לי כמו שני רצים מלכותיים,
עוברים תחת גשר הלבנים שהשחירו מפחם.
רעש הרכבת ועננות של ריח אלכוהול, בישול איטלקי ועשן סיגריות
התערבבו לי בריאות וחנקו אותי.
צעקתי לאלעד: “תעצור! אני מפסיקה לרוץ. בוא נחזור ברגל”.
מה אתם חושבים, עצר או לא עצר?
***
כשאתה חי בארץ, אתה חי בתוך רשת קורי עכביש. אם תיפול – יהיה מי שיתפוס אותך.
בלונדון, לאף אחד לא איכפת.
אנשים מסתובבים עם ארשת אדישות תמידית, גבה מורמת ומבטא מתנשא.
בישראל, אם תפיל את הארנק – אחד יחזיר לך אותו, השני ישאל אם אתה צריך משהו, והשלישי יפקח שהשניים הראשונים לא גונבים לך את הארנק.
בלונדון, אם תפיל את הארנק – זבש”ך. אתה לעצמך, Mate.
בארץ, הנשמה שלך יוצאת אל כל הומלס ממלמל, שנראה אבוד.
פה, אפילו ההומלסים מתוחכמים! כשהוצאתי חצי פאונד להומלס ברכבת הוא הסתכל עליי בבוז ושאל: “This is it, for bloody hell?!”.
וכשהייתי צריכה למצוא רחוב מסוים, הומלס הסביר לי את הוראות ההגעה המדויקות בצורה כל כך חדה, שלא הייתי מתפלאת אם הוא גם היה מספר לי על המסעדה המקומית או המוזיאון הנפלא בדרך, שאני ממש חייבת לנסות.
בלונדון, כל אחד לעצמו, והבדידות כל כך גדולה לפעמים. כשאני רואה זקנים שאין להם אף אחד בחיים – בפארק, בבר, בפינת הרחוב, והם מספרים שהם גרושים, רווקים וללא קרובים – הלב שלי יוצא אליהם.
מצד שני, איפה בארץ תראה זקנים בפאב? ואולי הם בכלל לא בודדים, והם חלק מהצבע, הרעש והבלגן של עיר ללא הפסקה, ללא התחלה וללא סוף. אולי הם חלק מהגרפיטי, מהרעש של הטיוב, מהצעקות של הפאב בערב של משחק?
ובכלל, האם תיתכן חירות אמיתית בתוך קורי עכביש? אם אני יודעת שאני לא יכולה ליפול, האם האומץ להעז הוא באמת אומץ? איך אני יכולה להגיע לקצה גבול היכולת שלי, כשהחוטים מושכים אותי חזרה למרכז, לאזור הנוחות?
ואולי, אם לכולם בלונדון היו חוטים, לא היינו שומעים על שייקספיר, הביטלס או ג’יי קיי רולינג.
***
תמיד זה קורה לי. מאה מטר לפני הסוף אני מתעייפת, מסתכלת אחורה על הדרך שעברתי ואומרת לעצמי, “סבבה, עשיתי את שלי”. נעצרת, מתנשפת ומרימה ידיים.
אבל אלעד, הוא לא נתן לי לעצור, המניאק! הוא חזר אחורה והתחיל לדחוף אותי, לקלל, להעצים… כל מה שעובד, עד שאין לי ברירה ואני חוזרת לרוץ.
ואולי מה שאני צריכה זה לא מישהו שיתפוס אותי כשאני נופלת,
אלא מישהו שיגרום לי להמשיך את המאה מטר האחרונים בספרינט, פעם אחר פעם,
עד שאני אשבור כל תקרה וקיר דמיוניים,
ואמריא לגלקסיות סגולות, או אצלול הכי עמוק בתוך עצמי.
