בסוף שנות ה-80 שיחק דוד פיזנטי, כדורגלן נבחרת ישראל, בקווינס פארק ריינג’רס. חלק מכם הספיקו אולי אפילו לראות את 15 דקות התהילה שלו על כר הדשא בלונדון שער ראוותני מ-35 מטרים שהוא כבש ב-1988 בלופטוס רואד, בסיבוב הרביעי של הגביע האנגלי נגד ווסטהאם יונייטד. אבל פיזנטי לא ייזכר באנגליה בגלל הטיל קרקע-רשת המרהיב הזה. שמו הלך לפניו ונכנס לפנתיאון דווקא בגלל כיבוש מסוג אחר לחלוטין.
פיזנטי, בעוונותיו המקסימים, היה גבר מצודד וכדורגלן בליגה הבכירה כך שלא היה ממש מפתיע לגלות שנערות לונדון נופלות שדודות למרגלותיו, ועוד פחות מכך ללמוד שהיה לו רומן לוהט עם דוגמנית בריטית בלונדינית למהדרין. פרשת האהבים ארכה חודשים ספורים בלבד ממוצע מקובל בקטגוריות הללו והסתיימה בפרידה חביבה וידידותית, אבל שיאה היה דווקא אחרי ירידת המסך.
עבור פיזנטי, הסנסציה הייתה כפי הנראה, גדולה יותר מהניצחון של ווימבלדון על ליברפול בגמר הגביע באותה שנה. הוא התעורר בוקר יום ראשון אחד בלונדון, ומצא את דמותו ותמונתו מפארת את כפולת האמצע של השבועון ניוז אוף דה וורלד, תחת הכותרת הפטיש.
תצלומיה העסיסיים של האקס-חברה הדוגמנית ליוו כמובן גם הם את הטקסט הססגוני ומזיל הריר. היא פרשה את מערכת יחסיה עם השחקן הישראלי, לא בחלה בפרטים, חילקה צלשים לביצועים הנהדרים שלו בין הסדינים (מה שגרם לעיתון הצהוב לא להחמיץ צ’אנס להשתמש באסוציאציית החייל הישראלי הבנוי לתלפיות, איש הקומנדו או המוסד השרירי והכול יכול), וחשפה בפני הקוראים (בעיקר קוראות) את סוד התשוקה וההנאה הגדול של הדון ז’ואן מחדרה: בזמן מעשה האהבה הוא משתמש במשחה כלשהי, בעלת טעם מוזר, אותה הוא מורח על גוף האשה, ואחר כך מלקק מכף רגל ועד ראש בתאבון ובתאווה שלא יכולים להותיר אפילו מקרר אדיש.
המשחה הנל הייתה לא אחרת מאשר חומוס. פיזנטי לקח איתו את המאכל המזרחי גם למיטה, ואילו ידע מה יעשה הפירסום לעקומת המכירות של המעדן בבריטניה בשבועות שאחרי הכתבה עלה הביקוש לחומוס ברחבי הממלכה למימדי שיא, תשאלו את הסוחרים הוותיקים בגולדרס גרין שנותרו פעורי פה וריקי מדפים לנוכח ההתנפלות היה פיזנטי ודאי דורש עמלות מהיצרנים.
זו הסיבה שבברנז’ה העיתונאית באנגליה מכנים את הניוז אוף דה וורלד סקרוז אוף דה וורלד. המקרה של פיזנטי הוא רק פסיק ישן וקטן בעיסוק האובססיבי של השבועון בסקס, סקנדלים וסנסציות. אבל אם בתקופה של פיזה בלונדון עוד ניתן היה לומר שהעיתון נוטף זימה ושערוריה בעיקר על מנת להגדיל את תפוצתו העצומה, הרי שמאז זרמו מים רבים בתמזה, והניוז אוף דה וורלד הפך ללווייתן הצהוב היוצא לקמפיינים מרושעים נגד קורבן מסומן.
זה מה שקרה בחודש שעבר למנג’ר נבחרת אנגליה, סוון יוראן אריקסון. אף פעם לא הייתי משוגע על הקרחון השבדי. הוא לא ממש כוס התה שלי, ולאו דווקא בשל החמדנות והחרמנות הקיצוניות שלו. הייתי פשוט מעדיף שאת שרביט הניהול של נבחרת אנגליה יטול מישהו עם קצת יותר דימיון וחזון. מאן דהוא שלא רק יהנהן כאשר יאמרו לו שבידיו יש חומר השחקנים האנגלי הטוב ביותר מאז מודל 1966, אלא שגם יפנים זאת ויתנהג בהתאם עם קורטוב אומץ, טיפה עוז, והבזק פילפל. שיתן לכשרונות ללכת במקומו, ולא ינסה לגונן על 0-1 קטן ומצ’וקמק נגד אוסטריה באולד טראפורד ופורטוגל ביורו 2004. אם אתה מאמין באמת ובתמים שאתה יכול לקרוא תיגר על ברזיל – בבקשה תתנהג כמו ברזיל.
הייתי מרוצה ואופטימי הרבה יותר לו חוס הידינק, פרנק רייקארד או מרטין אוניל היו מוליכים את אנגליה לגרמניה 2006, ולא הייתי מזיל דמעה גם אם ההתאחדות האנגלית הייתה מחליפה את הקרחון השבדי במנג’ר אנגלי חוצפן אך ירוק כמו סטיוארט פירס, או בינוני פלוס אך מנוסה כמו אלן קרבישלי, אפילו ארבעה חודשים לפני הגביע העולמי.
בקיצור, לא חשבתי מעולם שארחם על אריקסון, עם ארבעת מיליון לירות השטרלינג שלו לעונה, עם נערות זוהר ומזכירות שופעות ומצודדות ספונות מכל צד, תלויות מכל זרוע ומתכרבלות תחת כל שמיכה רעננה, ואחרי פגישות חסרות טאקט עם רומן אברמוביץ’ על היאכטה שלו במימי האוקינוס הצלולים. אבל הנה זה קרה לי: ליבי ליבי עם סוון המסכן. מה שהשערורייתון ניוז אוף דה וורלד עשה לו מעמיד לפתע את אריקסון בשער הרחמים. פתאום עכשיו, פתאום היום סוון יוראן הוא אנדרדוג. ובכלל לא חשוב מה אמר המנג’ר הפראייר והוא אמר מעט מאוד, דברים נורמליים, בנאליים, טריוויאליים – לכתב הנוכל שהתחזה לשייח סעודי כדי להפילו בפח. המעידה הזו יכלה לקרות לכל אחד. כמה בכירים היו באמת חושפים את התרמית מבעוד מועד? כמה מכם יכולים לומר בבטחה שנוריות האזהרה היו נדלקות אצלם ומונעות מהם לנדב מידע סתמי למי שהטיס אתכם עשרת אלפים קילומטר לפגישה?
מה שחשוב הוא שהניוז אוף דה וורלד, ריפשון המוני החודר ללא בושה לפרטיות של כולם וכולנו, זיבלון ז’ורנליסטי המכתיר נסיכים ומדיח מלכים, שם לעצמו למטרה להעיף את אריקסון מהתפקיד כמה שיותר מהר, והחליט כי לשם כך כל האמצעים כשרים, כולל אמבוש מתוכנן בדובאי, העמדת אריקסון אל עמוד הקלון, והכתרתו בתואר בוגד.
אין שום גבול שהסקנדלונים לא יחצו, וזה פאתטי במיוחד בגלל המסווה הפטריוטי כביכול שמאחוריו הם מתיימרים להסתתר. תביא את הגביע ונסלח לך, קרא הסאן המתחסד, שכמו אחיו הבכור ישלח את אנגליה למונדיאל ביוני עם דגלים וברכות וסופרלטיבים צעקניים מעל כל אחד מעמודיו, וירעיף ריבוא שבחים על כל שער של הנבחרת, שלא לדבר על הישג. אבל עד אז, עד שנירתם למשימה הלאומית בגרמניה, מה איכפת לנו. יום עסל, יום בסל, והיום זה הזמן לתרגיל עוקץ אכזר וחסר עכבות שאולי יהפוך את המנג’ר למוקצה מחמת מיאוס, ויאפשר לנו למכור גליונות ולהפעיל גיליוטינה.
כמה חבל שנבחרת אנגליה לא שייכת רק לעיתון. אז הייתי מאחל לה שהפירסום הזנותי יעשה שמות ביחסים בתוך הסגל, באמון ובמרקם ויהפוך את הקמפיין של אנגליה במונדיאל לבדיחה על חשבון הצהובון. אבל מכיוון שאריקסון, שחקניו והאוהדים לא אשמים, צריך בכל זאת לקוות שהם יעברו גם את זה בשלום, יקחו קודם את ברלין, ואז יקחו את ניוז אוף דה וורלד ושותפיו לביוב.
