בשמונה מעשרה מקרים הרכבי דואו (צמד) הם רעיון כושל, כשרק לעיתים רחוקות, כמו במקרה של ‘דה טינג טינגס’, ההצלחה ברורה ובולטת. ‘דה טינג טינגס’ הוא צמד שכבש כל פינה ירוקה בשנה האחרונה, ומביא אינדי פופ בריטי מתקתק ומוצלח במיוחד.
שני חברי הצמד, ג’ולס דה מרטינז (תופים ושירה) וקייטי ווייט (שירה, גיטרה ובייס דראם), יצאו מפרברי מנצ’סטר וצמחו מתוך ארגון מוזיקלי אלטרנטיבי, The Islington Mill, סוג של קומונה בוהמיינית. ההרכב החל את פעילותו ב-2006, אחרי שקייטי עזבה את להקת הבנות TKO שבה הייתה חברה, ושהייתה להקת החימום של הרכבי פופ מבאסים במיוחד, כ’אטומיק קיטן’, ‘פייב’ ואחרים.
מרטינז, אגב, היה אחד מכותבי השירים של ההרכב הנל וכך נפגשו השניים. ההייפ עליהם התחיל כשהחלו את ההופעות במועדונים של מנצ’סטר ודרישות לכרטיסים מצד מפיקים כמו ריק רובין (שאחראי בין היתר על ה’צ’ילי פפרס’ וג’וני קאש) החלו לזרום באופן שוטף.
שלושת הסינגלים הראשונים שהוציא ההרכב That’s Not My Name, Shut Up and Let Me Go (שהפך להמנון הנערות המתבגרות של הקיץ האחרון) ו- Fruit Machine זכו להצלחה מסחררת בתחנות הרדיו האנגליות והפכו ללהיטי אינדי-פופ (כשהם מגובים בקליפים מושקעים ומדהימים, שמועמדים לכל פרס אפשרי בתעשייה), כשתוך כדי מופיע ההרכב לא רק בבריטניה אלא גם בערים מרכזיות כמו ברלין וניו יורק.
בנוסף, אלבום הבכורה של הצמד We Started Nothing, הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי ולמקום ה-13 במצעד האינדי האמריקאי. חותמת האיכות הונחתה סופית כשהתקבלה ההחלטה להכניס אותם לליין-אפ היוקרתי של הופעות ה-NME.
חוץ מההצלחה ברדיו, באינטרנט ובטלוויזיה, הם שרפו הקיץ את רחבות הפסטיבלים הגדולים בעולם בכלל ובאנגליה בפרט, ולא השאירו אוזן אחת בתולית וחפה מהמוזיקה הכיפית שלהם. בקיצור, ה’טינג טינגס’ מייצרים ‘פופ’ קליל אבל מלא ב’גלאם’, מתחכם אבל עדיין מזיז את הטוסיק על הרחבה. הופעה שלהם היא שילוב מושלם בין ‘לייב-אינדי’ ל’פופ רחבתי’, משהו בין הופעה במרתף אפל למסיבה במגה-קלאב.
למי שאוהב ‘פופ’ איכותי, מעט סליזי, והכי בריטי שיש, זה הממתק המומלץ לסגור בו את הקיץ.
