שלום חבריי הלונדונים. הנה בשורה משמחת, בטח מבחינתכם – אני במזרח התיכון, במעמקי חדר המדרגות לרגל עוד אזעקה – ואתם לא. לא תשמחו? לא תעלזו? אני מאוד ממליץ, כי לפי מה שראיתי אצלכם בבית, לפני כמה שבועות, כל האיסלם הזה בדרך אליכם, ובגדול.
כל כך רציתי להתרכז בטור הזה בביקור שלי בלונדון בפסטיבל סרט, שאליו הוזמנו אורלי ואני, אבל אתם יודעים, יש משהו במלחמה שקצת יותר מגרד לי את קצות האצבעות.
נתחיל שוב מהבשורות המשמחות. ?צוק איתן? (איזה שם אידיוטי, נכון?) זו מלחמה אחרת לגמרי. ההצלחה המטורפת של ?כיפת ברזל?, ?כיפוש? כפי שאנחנו קוראים לה כאן (ההמצאה הגדולה ביותר אחרי הגלגל והשווארמה), משנה את כל צורת החשיבה.
כן טיל, לא טיל – ממילא כיפת הזהב הזו תעצור אותו (לפחות בזמן כתיבת שורות אלה). כך שכל סיפור הפאניקה, האוויר שנעלם מהריאות בזמן האזעקה, הדאגה למשפחה ולחברים – כל זה נעלם מהמשוואה הרגילה של מלחמת המפרץ, לבנון 2 וכל שאר הסיקוולים המקסימים שהיו בשכונה.
נשארה רק הבאסה הכללית על מיליוני ילדים ובני נוער, שחיכו נורא לחופש הגדול ועכשיו במקום להשתכשך בבריכות ובאגמים (אגם אחד, אבל בואו נגזים קצת), הם דבוקים לכתבים הצבאיים ולחדרי המדרגות, ושומעים על עוד ועוד ביטולים של מיטב האמנים שהיו אמורים לנחות כאן הקיץ.
והבאסה היא גדולה, אל תטעו. עם כל השמחה על הכישלון של ניסיון הטיווח מצד האויב הבלתי חמוד, התחושה היא שלעד נאכל כאן את החרא הזה, ובאף צד אין מנהיגות אמיתית שתעשה סדר.
הגרמנים שוב אשמים
המלחמה הנוכחית הייתה כל כך צפויה, ודווקא בגלל זה אף אחד לא האמין כשהיא התחילה. איך שוב צדקנו? איך שוב ראינו את הכתובת על הקיר? והקיר נפל עלינו ברעם גדול. ומאיפה, קיבינימט, יש להם כל כך הרבה טילים? חיל האוויר מפציץ בעזה בכמויות שמזכירות עימותים בין נבחרות ברזיל לגרמניה, ושגורמות לבליץ על לונדון להיראות כמו משחק מקדים של נבחרת הנוער של ברזיל. סתם, לא יודע מה יש לי מברזיל. זה היה עוד אירוע משוגע, חצי הגמר הזה. הייתה לנו שמחה ישראלית בשכונה עם כל ניצחון של ברזיל, וגם את זה לקחו לנו. כמובן שהגרמנים אשמים, כי מי עוד יכול לקחת את מעט השמחה שנשארה ליהודים באמצע התמוז, אם לא הם? יש לי תחושה שהמונדיאל האחרון הוא משהו שגם אתם הייתם מעדיפים לשכוח, אז לא נרחיב.
גם אנחנו שורפים אנשים
מאמרים קשורים
למעט העניינים הללו, מאוד כיף כאן. לא באמת, אבל אני מנסה להיות אופטימי. אנחנו באחד הקיצים האיומים, אם לא ה, והיד עוד נטויה. מדינה שלמה בכתה על שלושת החטופים הנרצחים. אני לא בטוח שחצי מדינה זוכרת היום מה בדיוק קרה שם. אחרי זה שרפנו ילד ערבי בעודו חי, ובכך הראנו לעולם שגם אנחנו, לא רק הגרמנים, יודעים לשרוף אנשים חיים.
ובין זה לזה, השנאה יוקדת מכל חור. מוות לערבים זו כבר סיסמה מתונה, כי הישראלי הממוצע רוצה את הערבים שלו מתים בעודם בחיים. הערבי הבוגר, אם הוא מצליח להגיע לגיל בגרות, רוצה לזרוק אותנו לים. את הקולות השפויים משני הצדדים ממעטים לשמוע או להשמיע. אבל כל זה כלום לעומת מה שראיתי אצלכם בשכונה.
ובינתיים אצלכם
התכוונתי לכתוב רק על זה (זה ימתין לפעם הבאה כנראה), אבל רק בקטנה – ההפגנה של נשים אנגליות (בלתי נאות, אגב, באופן קיצוני) בזמן פסטיבל הקולנוע הישראלי סרט, למען הפלסטינים ונגד הכיבוש, הוא קצה אחד של טירוף שמתחבר נהדר להתאסלמות הכללית שחזיתי בלונדון. מוזיקה ערבית מכל פינה, וחבורות של גברים שנראים כמו בכירים בחמאס בפינות הרחובות. מהדורות החדשות באנגלית, שמדברות רק על האנגלים שנוסעים להילחם בעירק, מבהירות לחלוטין שמלחמת התרבות כבר כאן, והיא תתפוצץ עלינו עוד בדורנו.
אני מבטיח להרחיב על זה בפעם הבאה, ואולי אפילו להיות מעט יותר אופטימי. אני רק מסיים כאן את המלחמה, ממגר את הטרור, מכניע את חמאס, מביא את המזרח התיכון החדש ובא. חכו לי, טוב?
