בקדירת הג’אז של כהן מתבשלים מטעמים מרחבי העולם: הוא מפלפל במשחקי קצב בין הכלים השונים וממליח במלודיות ים-תיכוניות. לעיתים מפשיט קטעים שונים באופן מינימליסטי ואינטימי, כיאה לכלי הבס עליו הוא חולש, ופעמים אחרות משתעשע ברעיונות מורכבים יותר, כמו תיפוף על הכלי, תוך כדי נגינה ושירה בקואורדינציה מלהיבה.
שמו של כהן מהווה מקור השראה למוזיקאים ישראלים רבים ברחבי העולם, ולא פעם מגדירים אותו כנגן הג’אז הישראלי המצליח ביותר בעולם. בתחילת שנות ה-20 לחייו נסע לכבוש את ניו-יורק, ואף הוא נאלץ לפעמים לטמון את ידיו בעבודות בניין, כדי לגמור את החודש. הוא ניגן יחד עם להקות לטיניות וכשהקים את הרכבו הראשון, הוא זכה להערכה רבה מאגדת הג’אז, צ’יק קוריאה, שהחתים אותו בלייבל העצמי שלו, וגם צירף אותו כבסיסט להרכבו. משם דרכו כבר נסללה די בקלות.
כהן הוציא בסוף חודש פברואר את אלבומו ה-12 – שבעה ימים (Seven Seas), בו המשיך לעשות שימוש בקולו, המתנגד יפה בגובהו ועדינותו אל מול צליליו הנמוכים והרוטטים של הכלי הצמוד אליו. כבר באלבומיו הקודמים – שעות רגישות העברי, ו-Aurora הלועזי – הוא הפתיע בשירתו, תוך כדי צלילה אל שורשי המוזיקה העברית עם פרשנויותיו לשירי לדינו, כמו מורניקה, ושירים ארץ-ישראליים, כמו אל הציפור של ביאליק – בנוסף לשירים מקוריים. באלבום זה, כמו בקודמיו, החיבור והמעבר משירה לקטעים אינסטרומנטליים הוא אורגני ומתמזג באופן נקי.
השיר הלאה מתוך אלבומו החדש, יכול לתמצת את חוויית ההאזנה לקטעיו – הוא לוקח אותנו למסע שמתחיל בקול ובפסנתר בסגנון כמעט עידן רייכלי, לאחר מכן נושבת רוח אחרת של כלים אתניים, משם אנחנו עוברים טרנספורמציה למעין פיוז’ן מורכב – חצי מערבי חצי ערבי, העובר לג’אז חופשי וכאוטי עם סיום מפתיע. גם מילותיו המקוריות של כהן בשיר זה מסכמות מעט את ישותו המוזיקלית – הלאה, עוד אמשיך ללכת. הלאה, לא אדע לאן. כמה, עוד אוסיף לנוע. הלאה, יחד עם הזמן.
בהופעותיו בבריטניה מלווים אותו שני נגנים ישראלים צעירים מוכשרים – נגן כלי ההקשה, איתמר דוארי והקלידן/פסנתרן, שי מאסטרו.
