הבדיחה הולכת ככה: סדאם חוסיין מורשע בדין. השופט גוזר עליו עונש מוות. מהי בקשתך האחרונה לפני ההוצאה להורג, נשאל הרודן העיראקי. לבחור את כיתת היורים שלי, הוא משיב. אין בעיה, אומרים האמריקאים. ובכן, אומר סדאם, אני בוחר בג’רארד, למפארד וקאראגר.
כן, זה מה שנשאר לאנגליה מגביע העולם 2006 – סרקאזם ובדיחות מקאבריות. כאילו שלא ידענו. אבל האמת, הפעם זה חבל יותר מתמיד. יותר מיורו 2004, יותר מגביע העולם 2002 ו-1998. הפעם ההזדמנות הייתה אמיתית. לא בגלל אנגליה ויתרונותיה היא אף פעם לא הייתה הנבחרת עליה פינטזו בדימיון מפותח מאוד מיליוני אוהדים ופטריוטים משוחדים – אלא בשל החסרונות של 31 המתחרות. זה היה פשוט הטורניר בו הזכייה בגביע העולם הייתה הקלה ביותר בכל הזמנים. כל כך מעט היה דרוש על מנת להגיע לפסגה. כל כך מעט הספיק לצרפת ולאיטליה בכדי להגיע לגמר, ולסקוואדרה אזורה כדי לשוב הביתה עם הגביע. באמת הזדמנות בלתי חוזרת לבינוניות לנצח. אבל אנגליה נכשלה אפילו במבחן הבינוניות.
האדם הכי שמח באנגליה צריך להיות קווין קיגאן. האומה צריכה לבקש ממנו סליחה קולקטיבית. תזכורת: קיגאן הפסיד לגרמניה בוומבלי במוקדמות מונדיאל 2002, והתפטר אחרי חודשים בהם עדת טורפים אנגלים מהסוג המוכר, העלתה אותו על כל חבל תלייה בחוצות הממלכה – בתואנה של בורות טאקטית.
בשנתיים שלו בנבחרת השתכר קיגאן מיליון פאונד. היורש שלו, סוון יוראן אריקסון, עוזב את אנגליה אחרי חמש וחצי שנים בהן גרף 35 מיליון פאונד. מעולם לא שילמו רבים כל כך, הרבה כל כך, תמורת מעט כל כך. אריקסון אף עומד לחתום חוזה עם מול בריטי על כתיבת זיכרונותיו תמורת 1.5 מיליון פאונד. אבל הזיכרונות שהוא ישאיר הן של מנג’ר שבזבז את הבציר האנגלי הטוב ביותר. שלא ידע איך הוא רוצה לשחק. שהחליף שיטות והרכבים וטאקטיקות חדשות לבקרים. רק הפוקר פייס המקורחן שלו לא התחלף מעולם. זהו מאמן שלקח איתו לטורניר החשוב בקריירה סגל מופרך. שנטל מאנגליה את הנשמה והתקווה. שלא עשה שום דבר שקיגאן ואלרדייס וקשטן וגרנט ואתה ואת ואני לא יכולנו לעשות, עם הדור הזה לפחות, באותה מידה של כישלון.
הכישלון האנגלי הסופי והמכריע היה, כרגיל, בפנדלים – אבל התחיל עוד הרבה לפני בעיטות העונשין. הרי יכולת טיפה יותר סבירה הייתה מונעת מאנגליה את הצורך להתייצב על הנקודה הלבנה. ובכל זאת, הפנדלים מלמדים משהו: אין שוער גדול, רק בועט קטן. אין משמעות לאימונים. אי אפשר ליצור סימולציה פסיכולוגית רלבנטית של דו קרב שכזה בזמן אמת. כל כדורגלן גרמני ואיטלקי בטורניר ניגש לנקודה הלבנה כאילו היא והרשת שלפניה רשומות על שמם בטאבו. כל שחקן אנגלי מתקרב אל הנקודה השחורה כאילו הוא נופל ממטוס באמצע הלילה, ורק אלוהים יכול להצילו. זו הסיבה שגרמניה לא הפסידה דו קרב עונשין זה 30 שנה, ואנגליה ניגפה ברביעי מתוך חמישה.
הדבר הטוב ביותר שקרה לוויין רוני בגרמניה 2006 היה זינאדין זידאן. הראסייה של קפטן צרפת למפתח הלב של מרקו מטראצי, העבירה את כל כובד המשקל האלים והמשמעתי מהחלוץ האנגלי הפוחז לזיזו פזיזו. אבל זה לא ישנה את העובדה שלוויין רוני היה טורניר קטסטרופאלי. אם הוא היה נותר פצוע ובבית, עולמה של אנגליה היה נראה טוב יותר לא רק מבחינת התירוצים, כפי שנכתב כאן בגיליון הקודם. אולי בהעדרו של רוני, אריקסון היה מהמר על התקפה כהלכה, מביא עוד חלוץ או שניים, משבץ שניים בחוד. אבל אריקסון סמך על רוני, השאיר אותו בודד במערכת התקיפה, ויש לו חלק בכך שהטמפרמנט של וויין זה שמנהל מלחמת חורמה נגד הגאוניות שלו היה בעוכריו. במונדיאל הזה רוני הוכיח שבינתיים הוא הרבה יותר נאחס מנכס.
אנגליה צריכה מעתה לבנות את המשחק שלה סביב סטיבן ג’רארד, הקפטן של ליברפול – ובגלל זה אסור לה בתכלית האיסור לתת לו את סרט הקפטן שלה. תנו את התפקיד לג’ון טרי, למייקל אואן, לאואן הארגריבס, מצידי אפילו לתיאו וולקוט (רעיון לא פחות הזוי מאשר לקחת אותו לטורניר, לא?). ג’רארד צריך להתעסק רק בכדורגל. בשביל זה גם כדאי להפחית מהעומס שלו. הוא ללא ספק הכדורגלן המותש ביותר במונדיאל – היחיד שסיים שנה שלמה ורצופה של פעילות ללא מנוחה (כי ליברפול חנכה אשתקד את משחקיה ביולי במוקדמות ליגת האלופות). זה אולי לא תירוץ טוב לפנדל רע, אבל שווה לבדוק את ההפך.
ואם בעקבות גביע העולם 2006 העלוב דרושה מהפכה והיא דרושה, לא רק באנגליה אלא גם בפיפא שצריכה להיעזר בניטור אלקטרוני, לצמצם את מספר השחקנים בכל קבוצה ל-10, לקיים את הטורניר הגדול בתבל לפני פתיחת עונה (כלומר אחרי חודשיים וחצי של פגרה), ולעדכן את חוק הנבדל האומלל הרי שגם להתאחדות האנגלית יש עוד חלק וצ’אנס במרד הרבולוציוני: מרטין או’ניל עדיין חופשי. גם לואיס פליפה סקולארי מוכן להטות אוזן קשבת אחרי הטורניר. רומן אברמוביץ’ יכול לעזור לשלם לרוסים פיצויים נאים אחרי מחטף של חוס הידינק. יורגן קלינסמן התפטר מגרמניה ויצלול לתוך המשרה. הכול, הכול, הכול, רק לא סטיב יוראן מקלאריסון.
